, , ,

תשוקה אלימה, יובל שאול 

VIOLENT PASSION, YUVAL SHAUL

ב – 24 לנובמבר 1859, לאחר עבודה מאומצת שארכה יותר משנתיים, פרסם צ'רלס דרווין את הספר "מוצא המינים". מרגע זה ואילך הפך רעיון הברירה הטבעית לאמצעי מרכזי להבנת העולם. התרחיש האבולוציוני ששרטט דרווין הפך את האלימות החייתית לתופעה תרבותית טבעית המצויה, לכאורה, בכל. מנקודת מבט מכוננת זו משקיפות עבודותיו של שאול על צפונותיו של העולם החברתי "המתורבת" ועל ההשלכות האפשריות הכמוסות בו.

האלימות מיוצגת בסדרת העבודות "הגהנום הוא הזולת" באמצעות חיות מפוחלצות המופיעות בגודל טבעי. החיות, קרי ה"דבר האמיתי", משמשות את שאול כרדי-מייד (האולטימטיבי), המגלם חברה וטבע. כדי לייצג את האלימות הטבועה בטבע יצר שאול מגוון הכלאות המצליבות יחד חזק וחלש. הניגודים המקוטבים חוברו באמצעות אגן הירכיים – הוא אזור העונג האולטימטיבי ("כל אחד נגרר אחרי העונג שלו"), של האדם והחיה. לעיתים חוברו יחד שני גברים שפרצו מגוף של חיה מתה, לעיתים חוברו זו לזו שתי חיות אוכלות עשב ולעיתים שתי חיות טורפות. כך או כך, האדם שהתגלגל בחיה והחיה שהתגלגלה באדם ייצרו מוטציה מורכבת המביסה מוסכמות אבולוציוניות מוכרות. כל אחד מהיצורים מייצג תצורה דו-ראשית אשר מפנה את מבטה לכיוון אחר, "איש" "איש" לגורלו. רק מאבק ההישרדות האינסופי קושר את היצורים יחד, וכפי שניסח זאת דרווין עצמו: "האמונה בברירה הטבעית […] נוטָה להפוך כל מין למוכשר ככל האפשר במאבק לחיים עם מינים אחרים, בנסיבות מורכבות המשתנות תדיר".  החיבור הכפוי שמבצע שאול מצביע באופן אירוני על התפקיד החברתי הכפול המיוחס לאלימות: הן כמסמנת הבדלים והיררכיות, הן כדבק המחשק את הגוף החברתי השלם.

אך מיהו הצייד ומיהו הניצוד בקונסטלציה סבוכה זו? היצירות נמנעות מלספק תשובה ברורה וגורפת. חלוקת העבודה "הטבעית" שהן יוצרות נשענת על יחסי כוח חמקמקים ונזילים. התכונות המופשטות של הכוח באות לידי ביטוי מובהק "בתפקודו המטריאלי".   צ'רלס דרווין, 2008. אוטוביוגרפיה, תרגם: יקי מנשנפרוינד, רסלינג: תל אביב, עמ' 66.

אצל: שרה מילס, 2005. מישל פוקו, תרגם: אהד זהבי, רסלינג: תל אביב, עמ' 57.

מישל פוקו, 1996. תולדות המיניות I, תרגם: גבריאל אש, הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 66.

תפיסה זו מניחה כי הכוח אינו משתכן במוסדות או אישים ספציפיים, אלא בעבודה מתמדת של כיבוש ושליטה. את הכיבוש והשליטה מציג שאול באמצעות סדרה של מפות מטולאות שנתפרו זו לזו מפרוות חיה ("אין צדק רק אנחנו"). המפות מייצגות אתרים גיאו-חברתיים שונים: דרום אמריקה, אלסקה ואפריקה, שנגזרו ונתפרו מחדש מקרעי פרוות לבנות ושחורות. קווי המתאר של המפות אינם משקפים היטלים טופוגראפיים אובייקטיביים, אלא גם, ואולי בעיקר, את מלאכת הכיבוש/מיפוי הקולוניאלית. הכוח הקולוניאלי מונכח הן באמצעות החיה השחוטה ממנה נתפרה המפה והן באמצעות הכתוביות המעטרות את פניה. כך למשל, מקיימת מפת אפריקה דמיון צורני מוחלט עם המפה עליה מתנוססת המילה – America. דמיון זה מרמז כי כל המפות בעולם נגזרו (תרתי משמע) על פי דגם הגמוני אחד. בעבודה אחרת נתפר חלק גדול מן היבשת השחורה – אפריקה – באמצעות פרווה לבנה עליה נכתבה המילה –  Europe, המסמנת את שליטתו של האדם הלבן. כך הפכו המפות של שאול הן להפשטה מדעית המסמנת את רוח הקִדמה והן לייצוג סימבולי של מציאות כוחנית ואלימה.

הסדרה "Nuevo Mundo" מקודדת את המציאות האלימה בדימויים שמנפיק הכוח הצבאי. הכוח הצבאי מיוצג באמצעות משחתות ונושאות מטוסים שנתפרו מעורו של סוס. המשחתת מוצגת כמרחב של אלימות מושהית, העתידה להתפרץ ולזרוע הרס כמו גם חרדה ופחד. זהו הייצוג הסימבולי של האלימות כהבטחה, המובילה בתורה להתפרצות כוחנית חדשה.  מקודקודה של כל אחת מספנות המלחמה מזדקרות קרניים זקופות של אייל. היבריד משונה זה מזהה את החוק החברתי עם החוק שניסח הטבע, ואף מעיד על הכוח החייתי שטמון בחברה/מדע. שאול שואל על האיום המגולם בכוח המשחית באמצעות הפיכתו לאובייקט אמנותי. האמנות, השפה והריטואלים הלשוניים (מגילות,

תשוקה אלימה-\יובל שאול-VIOLENT PASSION\ YUVAL SHAUL

הצהרות ואמנות חברתיות), פועלים להסתרת הכוחנות האנושית האלימה תחת המעטה המהוגן שיצרה התרבות. אולם התרבות, כפי שמעידות העבודות, אינה יכולה להימלט מן התשוקה האלימה המוסווית בה, שכן התרבות היא האפקט הסופי של המעשה האלים עצמו. סנטנר ניסח פרדוקס זה באמירה הבאה: "אין קניבלים בשבט שלנו. אכלנו את האחרון אתמול".   מישל פוקו, 1996. תולדות המיניות I, תרגם: גבריאל אש, הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 66.

אצל: סלבוי ז'יז'ק, 2000. על הסופר-אגו ורוחות רפאים אחרות, תרגמה: דריה קוסובסקי, רסלינג: תל אביב, עמ' 25.

האם התרבות היא הקניבל האחרון שאכל את הקניבל האחרון? סדרת העבודות "קללות" מספקת לתהייה תיאורטית זו תשובה אמנותית באמצעות הצגת מצבור עשיר של קללות. הקללות תורגמו מן השפה הערבית (ה"אחרת", ה"לא תרבותית"), לשפה האנגלית המייצגת את התרבות המערב. האותיות הלטיניות המרכיבות את הקללה הונחו במסגרת זהב דקה, הנושאת ניחוח אריסטוקראטי של עולם ישן (זה שהקפיא בחלליו אוצרות "אוריינטליים" שדודים). האימפריאליזם התרבותי המיוחס לשפה האנגלית אף מעצים אפקט זה. ההמרה שמבצע שאול מרוקנת לכאורה את הביטויים העסיסיים: Kusallamamack, Enaall rabback, Ahocharamotta, ממשמעותם המקורית, באמצעות פעולת הביות הסימבולית שמחיל עליה המערב. בה בעת, דווקא פעולת התירבוּת מתפקדת כפעולה של הזרה החושפת את הכוח הרב הטמון בשפה.

גם העבודה "השלל" מייצרת אפקט דומה. בעבודה נראים שלושה עופות דורסים (שני עורבים ובז), מקננים מעל יהלומי ענק המוצבים על מצע פחם. המיצב הפיסולי נפרש על שני שולחנות מוגבהים ועליו פודיום שחור הנוסך על הסצנה הילה של קדושה מוזיאלית. אולם דווקא חומרי הגלם ה"יקרים" מכילים כפילות מטרידה. היהלום (שנוצר מן הפחם) והעוף המלכותי הם הם מחוזות הדמיון והפנטזיה מציתים את מנועי האלימות ואת אותו אינסטינקט דרוויניסטי הטמון ביסוד התשוקה לחיות.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודליה יפה מרקוביץ'