, , , , ,

תחנה, ענבל אברג'יל

BUS STOP, INBAL ABERGIL

ענבל אברג'יל הציגה בגלריה "הקיבוץ" תצלומים של תחנות אוטובוס אשר תועדו במהלך כשלוש שנים בחלקים שונים של הארץ. המצלמה של אברג'יל הנציחה מגוון רחב של תחנות: בדרכים סואנות ובכבישים צדדיים, עם דפנות פלסטיק ודפנות בטון, ישנות וחדשות, יהודיות וערביות. כאלו שמתהדרות במבנה מגונן וכאלו שהן לא יותר מעמוד ברזל מחליד.

התחנות מסמנות את התוואי האנושי שחרצו בני-אדם במרחב. יחד הן מסמנות את הנוף המקומי ברשת סבוכה ומתפתלת של דרכים. בדרך כלל התחנה היא לא יותר מאתר שחולפים דרכו; אתר ארעי שחב את קיומו לנקודת המוצא וליעד הסופי. התצלומים מציעים לקטוע לרגע את הדרך המתמשכת, להשהות את זמן התנועה, ולזכות את התחנות במבט נוסף. כי התחנות של אברג'יל הן אתרים אקטיביים של פרפורמנס המהווים בו-זמנית גם את הטריוויה המצויה על אם-הדרך וגם מרחבים דינאמיים וחתרניים. מנעד רחב של אמצעי ביטוי: כתובות גרפיטי, חריטות, מודעות ותצלומי פרסומת, הופכים את התחנה למשטח של תצוגות מתחלפות. גוף הברזל, הפלסטיק והבטון מהם עשויה התחנה מהווה את "משטח התצוגה". שטח הפנים המצומצם מחייב טקסט קצר, הבזקי ומקודד אשר נחרט ומרוסס, מתפרק ומודבק פעמים אינספור. דינאמיות זו מייצרת אוסף קקופוני של מסרים המשקפים את המרחב החברתי התרבותי והפוליטי שבו הם ממוקמים, ולחילופין מהווים את תמונת הראי האנרכית או המדומיינת של מרחב זה. כך למשל, התחנה בכפר הערבי היא מיצג של התנגדות. למול גוף התחנה שכוסה בפוסטרים שכתובים בשפה הערבית מתנוסס שלט מנותץ ומחורר בשפה העברית המורה על יעדים הממוקמים במרחב היהודי. בתצלום אחר מוצגת תחנה שהתפצלה לכמה אתרים.

התחנה, המשמשת עדיין נוסעים, הפכה בו-זמנית לאתר זיכרון המעוטר מודעות אבל, זרי פרחים ודגלי ישראל. כך, בשבריר של שנייה מדממת הפכה התחנה למרחב אזרחי ומרחב לאומי, מרחב של נוסעים ומרחב של חללים, מרחב של חיים ומרחב של מתים. אך בניגוד לחותם הקבע המקופל באנדרטה, התחנה היא מרחב זיכרון ארעי. כשמודעות האבל יתקלפו, זרי הפרחים ינבלו והדגל יתבלה או יקרע, יהפוך הזיכרון "החי" של המוות לפחות ופחות נראה.

בתצלומים אחרים מייצגות התחנה וסביבתה שתי מציאויות שונות בתכלית. כך למשל נוכח פרסומת ענק של מכונית בוהקת, מציגה אחת התחנות מופע של חורבן ועליבות. הסביבה הדלה והענייה כמו לועגת למפגן הכוח הראוותני המתנוסס על דפנותיה. בתחנה אחרת בולט הדחף להטביע קול במרחב ובזמן באמצעות ריסוס שמות. השמות הפרטיים, המרוססים, "אמיתיים", נכתבו על גוף התחנה באותיות ענק. כאלו הם "תמיר מועלם" ו"אסף אביטל" שהשפריצו את שמותיהם בהתרסה במרחב הפומבי, דורשים בו נוכחות ומקום, ומזרים בחיותם הבועטת את מודעת האבל של "דוד כהן". השמות הופכים את התחנה ללוח-מודעות ספונטני שמתפקד מחוץ לרשתות התקשורת המקובלות. שימוש זה מדגיש את מעמדה הסִפּי של התחנה: היא גם בפנים וגם בחוץ; גם "תחנת ממסר" פנים-קהילתית וגם טקסט שנכתב עבור זרים החולפים דרכה אל מקומות אחרים. אולם התחנות אינן אנונימיות, או "כלליות". יש להן מיקום מדויק במרחב הממשי. רובן צולמו בפריפריות: בערי-הפיתוח, מושבים, וכפרים ערבים. פריפריאליות איננה רק מושג גיאוגרפי, או מרחק שנמדד במרחב ובזמן. יותר משהיא מסמנת שוליוּת מרחבית היא מסמנת אחרוּת מעמדית-אתנית-לאומית.

אברג'יל מביאה אותנו דווקא אל התחנות הללו. היא מכריחה אותנו להסתכל עליהן כעל טקסט פוליטי, ולהסתכל דרכן על המרחב מנקודת מבט פוליטית. לפרקים היא נותנת לתחנות לתקוף אותנו באלימות סימבולית באמצעות אי-הנחת שהן משדרות: התחנות שונאות ערבים, הורגות יהודים, עטופות בדימויים של עושר, ומציגות ביטויים מוחצנים של הרס ועזובה. ואולי יש כאן גם לעג סמוי. פעמים רבות הפריפריה עצמה היא תחנה בלבד דרכה חולפים ממקום אחד למקום אחר. העבודות מבקשות מאתנו לעצור רגע בנקודות המעבר הללו ולהתבונן עליהן היטב. הן הקצה. התחנה הקטנה. המרחבים המקודדים והמוצפנים של תחנת המעבר הגדולה – הפריפריה. כשהן תלויות זו לצד זו על קירות של גלריה תל-אביבית הן גורמות לנו להשתהות שם לרגע, ולזַכּות את הטקסט שלהן, אולי לראשונה, במבט אחד נוסף.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ולדליה יפה מרקוביץ