, , ,

שץ, בוריס זלמן דב ברוך

Schatz, Boris Zalman Dov Baruch 

1867-1932

שץ בוריס זלמן דב ברוך  Schatz Boris Zalman Dov Baruch

צייר ופסל, נחשב למי שהניח את יסודותיה של האמנות הישראלית ויסד את בית הספר לאמנות ואמנות בצלאל בירושלים ב 1906 . נולד בוורנו, בלורוס  למשפחה דתית-חרדית קשת יום בעלת מסורת רבנית. ב1882 עבר לווילנה והחל לומד בישיבת ריימלס. ב1883, בן שש עשרה,  נרשם לבית ספר לציור -מעשה שאינו מובן מאליו עבור נער יהודי בסוף המאה התשע-עשרה- ונטש את הישיבה. בווילנה הכיר את הפסל היהודי מרק אנטוקולסקי אשר  השפעתו על שץ תתבטא בריאליזם  הרומנטי  בסגנונו. בשנים אלו התקרב שץ לרעיון הציוני והצטרף לאגודת 'שאלו שלום ירושלים' (חובבי ציון). ב1888 עבר לוורשה והתפרנס כמורה לציור וכיור תוך שהוא מפתח את כישרונותיו ברישום פיסול ויצירת תבליטים. בדצמבר 1888 פרסם מאמר בעיתון הצפירה בשם "מלאכת מחשבת" הדן בכוחה של האמנות להשפיע  על רוח העם. ההיבט 'התעמולתי'   בעשייה התרבותית במשנתו של שץ אפיינה את הכתיבה הציונית של הרצל, אחד העם ונורדאו.

ב 1889,  לאחר שנשא את אשתו הראשונה יבגניה (בת ווילנה) עבר לפריז (1889-1894). כאן למד פיסול  אצל אנטוקולסקי (שעזב את בינתיים את רוסיה) אלכסנדר פאגייר וציור באקדמיה של פרנאן קורמן. על אף שקורמון נחשב שמרני בסגנונו , הצליח לעורר בתלמידיו מודעות עצמית מקצועית. בעצתו נסע שץ  לבניולס בדרום צרפת קרוב להרי הפירנאים. ועל פי ראיון שנתן שץ, נסיעה זו תרמה רבות להתפתחות הבנתו בצבע ולהבנתו את רעיון הנשגב בהקשרו החזוני יהודי. ו כצייר  "עבדתי שם ששה חדשים. לנסיעה זו אני אסיר תודה, ולא רק על הבנת הצבעים שרכשתי לי, אלא גם על כל האינדיבידואליות שלי בתור אמן  ואדם . . . בשעה שטיילתי בהררי אל הפיראנאים הנשגבים, או בשבתי בנקיקי הסלעים ובהקשיבי להמית הים, . . . חזיתי את הגאון היותר נשגב בעולם, . . . זהו מורנו הגדול משה" (  מ. נרקיס מראיין את שץ, ילקוט בצלאל, גליון ג-ד, 1928)

בפריז יישם את הז'אנר ההיסטורי לציור ופסול דמויות הקשורות לנושא התחייה הלאומית, ובעיצובם שילב את הממד האידאולוגי והרטורי  באנושי ואישי. (מרבים נותרו רק צילומים או עותקים) הוא צייר בשמן ופיסל בגבס את "משה על הר נבו "( 1890 בקירוב) כדמות זקנה, חלשה ברגע הטרגי בחייה, את "יוכבד אם משה" , בברונזה, (1892) ברגע הפרידה ממשה, ואת "מתתיהו"(1894). מתתיהו מתואר ברגע בו גבר על החייל היווני-סורי וקרא למרד, אולם גופו ופניו כחושים וזקנים, ביטוי לאמנות המשלבת ז'אנר היסטורי, כאן בנושא הלאומי ציוני, פירוט ריאליסטי והבעתיות רומנטית.  "מתתיהו" הוצג בסלון וסוברים כי פרדיננד  נסיך בולגריה התרשם והזמין את שץ לעזור במפעל התחייה התרבותית של בולגריה.

שץ הגיע לבולגריה (1895-1905) וב1896 פתח בית ספר פרטי לאמנות בו למד פיסול וכיור  בעוד אשתו ואסתר יוסלביץ-סלפיאן, (לימים ידועה בישראל כציירת אירה יאן)  למדו ציור,  בנוסף פעל להקמת בית ספר ממלכתי בולגרי לאמנות. הוא קבל הזמנות מבית המלוכה בנושאים הקשורים להיסטוריה ולפוליטיקה בולגריים, נסע ברחבי המדינה והתוודע למסורת המלאכות והתרבות של תושביה. בתבליטים ופסלים קטנים שיצר תיעד דמויות איכרים שפגש בסגנון  ריאליסטי המשלב הבעה והדר האופייניים לתפיסה ה 'סוציאליסטית' נוסח ג'ון רסקין  וה'ארטס אנד קרפטס'——– של  וויליאם מוריס  האנגליים.   בתקופה זו  מדיום התבליט (בנחושת, טרה קוטה, וכסף), תופס מקום מרכזי  ביצירתו ולאורך ימיו הפיק עותקים רבים מדימויו.

ב1903-4 יצר סדרת תבליטים  בנושאים יהודיים המתארים את חיי הגולה. מניחים כי להתחברותו מחדש של שץ לשורשיו היהודיים והציוניים, ולפעילותו הנמרצת להקמת ביה"ס לאמנות בירושלים (פגש את הרצל לראשונה ב1901 והרצה בפניו את תכניותיו ב1903) תרמו יחסיו המעורערים עם אשתו  (התגרשו ב1903) והחדשות על התגברות האנטישמיות ופרעות קישינב, 1903. ב1904 היה בין מקימי הביתן הבולגרי בתערוכה העולמית בסיינט- לואי, ארה"ב. ב1905 הגיע לברלין ובעזרת פעילותם של  פרנץ אופנהיימר ואוטו ורבורג  אצל יהודי גרמניה גויסו תרומות והוקם וועד ברלינאי  להקמת 'בית מדרש לאמנות ולמלאכת אמנות בירושלים' בצלאל. ב1906 הגיע שץ בלוויית הציירים אפרים משה ליליין——–*לינק למבואה ויוליוס רוטשילד  לירושלים לחנוך ולנהל את בצלאל. ליליין עזב לאחר מספר חודשים.

הרקע לחזון מפעלו של שץ שבו שלוב בין אמנות, אומנות ותחייה רוחנית חברתית מצוי באידאולוגיה של הציונות הרוחנית והמעשית ובהנחה של ה'ארטס אנד קרפטס' (הנ"ל) כי יצירה אמנותית ואומנותית  בתנאים חופשיים מרודנות המפעל התעשייתי הקפיטליסטי תוליד סגנון חדש, ביטוי ודוגמא, להתחדשות חברתית. בשנות פעילותו הבלתי נלאית למען הגשמת חזונו שכללו, בין השאר: ניהול והוראה, יסוד כפר האמנים בבן שמן (1911-1914) ו מוזיאון "בצלאל' שלימים יהווה את הבסיס למוזיאון ישראל בירושלים, ארגון תערוכות של עבודות בצלאל בארץ ישראל ובחוץ לארץ, נאלץ גם להתמודד עם הוועד הברלינאי על ניהול כספים ותכני הלימוד בבית הספר.

על אף סגנונו השמרני באמנות, הבין את חשיבות המגמה האמנותית לפיתוח המוסד כמרכז אמנותי מושך לצעירי הגולה בעוד הוועד הברלינאי דרש להתמקד בייצור חפצים שניתן לשווק. נושא הדמויות המקראיות  ומושאי  הדיוקנאות ביצירתו בתקופת בצלאל קשורים לאירועים ולהוויה בארץ ישראל אולם סגנונו לא השתנה. ב1911 יצר בברונזה את התבליט "ירמיהו" ביטוי לקשיי היום- יום בשיבת ציון, ב1921 תבליט דיוקן לזכר יוסף טרומפלדור ובו דמות אריה וחץ בגופו, עדות להתעניינותו של שץ בממצאים ארכיאולוגים בארץ ישראל.

ב1915 הצטרפה האימפריה העותומאנית  למלחמת העולם הראשונה ושץ, כנתין זר הוגלה לדמשק ואחר כך לטבריה וצפת (1917). בעת 'גלותו' חבר את "ירושלים הבנויה",  חזון אוטופי על ירושלים במאה העשרים ואחת. בחזונו ירושלים היא עיר יהודית, חופשית וסובלנית בקונטקסט התקופה שבה נכתב הספר. מוסדות קואופרטיביים , מבנים וכלי תחבורה מודרניים נצפים מהאווירון בו טסים שץ ומדריכו  ובמרכז, על הר הבית מקדש חדש-(עומר הועבר תוך הסכמה להר סמוך) שהוא מוזיאון "במקדש מקננת נשמת עם ישראל! שמה ילך כל יהודי לפתח את רוחו, ללמד לדעת את נשמת העם. שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו למען האנושיות כולה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחכמתו שם תשכון רוח אדני, אשר נתן בנו האלהים"(ירושלים הבנויה, 1924 עמ'10  ).

בסוף המלחמה וניצחון הבריטים, חזר שץ לבצלאל שנוהל בהיעדרו על ידי אהרון שאול שור. שץ המשיך לפעול למען בית ספרו ואף שכנע חלק מאדריכלי תל-אביב,  לעטר את מבניהם באריכי קרמיקה מתוצרת בצלאל שבהם נושאים ומוטיבים תנכיים בסגנון אקלקטי ובו מקום מרכזי לסגנון היוגנדסטייל*. אולם שץ נאלץ לפעול במציאות חדשה אשר באפן אירוני וטרגי תרם להיווצרותה על ידי שיסד מוסד ללימודי אמנות בארץ ישראל. בתל-אביב קם דור אמנים צעיר, אשר כלל תלמידי בצלאל לשעבר שקבלו חלק מהכשרתם בבצלאל אולם שאפו להתוודע לסגנונות המודרניים. ציירים כראובן רובין וישראל פלדי  'מרדו' בביה"ס, נחום גוטמן נותר ידיד קרוב של שץ. אולם הסגנון החדש ה 'ארץ ישראלי 'המתאר את ארץ ישראל של שנות העשרים בצבעים שמחים ושילוב של נאיביות ומודרניזם הציבו דימוי חדש ו 'מקורי' של סגנון ישראלי לעומת סגנון בצלאל שנתפס מסורתי בעיצוב כמו גם בנושאים התנכיים והיהודיים הרבים ביחס לתיאור  מפעל ההתיישבות  החדש.

בעקבות הסכסוכים של שץ עם המוסדות התורמים ומשברים כלכליים עולמיים ביה"ס נסגר ב1926 ולאחר פתיחתו מחדש לתקופה קצרה נסגר שוב, מבחינתו  של שץ סופית ב1929 . בשנה זו החל לצייר סדרה של עשרה דיוקנאות עצמיים בשמן , בסגנון ריאליסטי מהם ניבטים פניו הרציניים, לעיתים מודאגים של האמן. בין1929-1932 שהה  בארה"ב בניסיון למכור פריטי בצלאל ולגייס תרומות להפעלתו מחדש של בצלאל. הוא נפטר ממחלת לב בדנוור קולורדו ולא זכה לחזות בפתיחתו מחדש של המוסד ב1935 (הממשיך לפעול עד עצם היום הזה). שץ הותיר בת מנישואיו הראשונים ובן, בצלאל ובת זהרה, אמנים בזכות עצמם , מנישואיו השניים לאולגה פבזנרב1911.

בעקבות הירידה במעמד בצלאל בשדה התרבות החדש שנוצר בשנות העשרים בארץ ישראל, עולה שאלת יחסו של האמן לעתיד חזונו . לדעת ידידו פרופסור יוסף קלאוזנר "וכל סבל זה במשך עשרים וארבע שנים לא גזל מ שץ את אמונתו הכבירה בעם ישראל, בארץ ישראל ובעתידותיו של העם בארץ. כיוצר-סדרן גדול באמת אין שץ יודע מה זו אכזבה, האמונה המאירה ודמיון האמן מחזקים את רוחו ועושים אותו אחד מחולמי חלום-התחייה היותר נעלה. "( מבוא לקטלוג ליצירות של שץ, 1929 ).

מקורות:

צלמונה, יגאל, בוריס שץ כוהן אמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006

שילה-הכהן, נורית(אוצרת), "בצלאל" של שץ, 1906-1929 קט. תע. , מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983.

שץ, בוריס, אחד מרבים: מזיכרונות פסל, ירושלים, תרס"ז.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורבקה נ. שוסטרמן