, , , , ,

שמשי, ציונה

Shimshi, Ziona

1935

שמשי, ציונה, 1935, Shimshi, Ziona

נולדה בתל-אביב, ובין השנים 1959-1956 למדה אמנות ב"מכון אבני", וכן אצל יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי ואצל משה מוקדי ויצחק דנציגר. בתחילת שנות השישים נסעה לארצות הברית ושם למדה קרמיקה ועיצוב טקסטיל. בשובה ארצה עסקה בעיצוב בדים עבור "משכית" ו"רקמה", ובעיצוב פנים בשיתוף פעולה עם האדריכלית דורה גד. למרות שהחלה את דרכה כציירת, נמשכה עד מהרה לעסוק בתלת-ממד, במיוחד בעבודות חימר, אך גם בחומרים אחרים ובטכניקות שונות. שמשי היא בין החלוצות של הפיסול הקרמי, והיא אחת הלוחמות הנמרצות והנחרצות למען שימוש בחימר כחומר אמנותי וקבלתו כשווה ערך לכל החומרים המקובלים בפיסול. למרות ריבוי הפסלות בחימר בארץ, שנים רבות נהגו לראות בקרמיקה, במקרה הטוב, חומר המשמש לאמנות שימושית. במקרה הטוב פחות, הקרמיקה נתפסה כטכניקה המיועדת לצורכי ריפוי בעיסוק או לעבודות יד של עקרות בית משועממות או של נשים שיצאו לגמלאות. כדי להילחם על דעותיה ולשנות את התפיסה המקובלת ביחס לחימר, נרתמה שמשי לפעילות חינוכית ולמעורבות בסצנה האמנותית, מתוך שאיפה להילחם מתוך הממסד ולא מחוצה לו. שנשי היא אחת ממייסדות קבוצת עשר פלוס שפעלה בין השנים 1970-1965. בשנים 1987-1979 הייתה ראש המחלקה לפיסול קרמי ב"בצלאל". כמו כן לימדה עיצוב פנים במסלול האקדמי במכללה למנהל ובשנקר.

דמות האדם מהווה נושא מרכזי ביצירתה של שמשי מאז ומתמיד, דרכה היא מבטאת תפיסה פוליטית, חברתית וקיומיות. ביצירה 'תמונת מחזור' מ-1965 יצרה קבוצה של פנים מחֵמר, כל הדמויות מחייכות להוציא דמות אחת עצובה. את ההשראה ליצירה שאבה מתמונת מחזור שראתה בחלון ראווה. ביצירה "עשר שנים לאחר מכן" (1971), מיצב שנתן את שמו לשם התערוכה, היא תיארה מה אירע לתלמידים שהופיעו באותה תמונת מחזור. היא הציבה שתי שורות של דיוקנאות חזה (busts) על בסיסים גבוהים שביניהם ניתן היה לעבור. לכל דמות נתנה שם סמלי כגון "מ.ד. גיבור כל המלחמות", "ק. אישיות מפוצלת", או "ט.ל. המאמין". בכל שנות יצירתה ביטאה שמשי מחאה נגד המלחמה ונגד הכפייה הדתית ועסקה במצבו הקיומי של האדם. בסדרת "דיוקן עצמי" משנות השמונים היא פיסלה דמויות של גברים קרחים וחסרי ידיים הנושאים שקים על גבם. גם כאן הוענק לכל דמות כינוי סטריאוטיפי או משייך ((attribute. בסוף שנות השמונים החלה לעסוק בעל-טבעי, ופיסלה דמויות של דמונים ומלאכים, כולם פגומים ומעוותים. בשנות התשעים חזרה לעסוק בנושאים חברתיים, כמו ביצירה "לא שבירה"(1996), שם יצרה פסלי מתכת משולבים עם כרזות ומודעות בחירות (של פרס ונתניהו), כהתרסה נגד אובדן האחריות האישית. ביצירות אחרות היא עוסקת במוות ובמשמעות החיים. נושא המוות מעסיק אותה באובססיביות, והיא נוהגת לצלם בתי קברות במסעותיה בעולם.

שמשי היא אמנית רב-תחומית, ומלבד הפיסול היא עוסקת גם בעיצוב סביבתי, עיצוב במה, ועיצוב פנים, ובמיוחד אריגים, שטיחים ושטיחי קיר, עבור בנייני ציבור ובתי מלון במקומות שונים בארץ. היא מעולם לא האמינה שלאמנות יש כוח לשנות, ובכל זאת אינה חדלה מביטוי של ביקורת ביצירתה. היא מתעדת בצילום גם תופעות תרבותיות שונות, כמו בספרה  על קירות פריז, לקרוא קירות, אותו הוציאה לאור יחד עם דלית להב ויכין הירש (בעלה הצלם). שמשי אינה מאמינה שיש אמנות נשית כקטגוריה נפרדת, וטוענת כי עובדת היותה אישה אינה משפיעה כלל על יצירתה. ובכל זאת, ניתן אולי לטעון כי עצם עיסוקה הרב-תחומי –  ובמיוחד בתחום העיצוב – קשור להיותה אישה.

מקורות:

כלב, בנו, קבוצת עשרה פלוס: מיתוס ומציאות, מוזיאון תל-אביב, 2008

מילר, אירית, ציונה שמשי מגרשת שדים עושה לי אושבתים, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, 1988

פישר, יונה, לידת העכשיו, שנות הששים באמנות ישראל, מוזיאון תל-אביב, 2008

www.mon-pazoo.org.il/shlomitb/…/an-interview-with-siona-shimshi

שמשי, ציונה, תמונת מחזור, 1965, חימר, אוסף האמנית

שמשי, ציונה, תמונת מחזור, 1965, חימר, אוסף האמנית.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס