, , , , ,

שלוס, רות

Schloss, Ruth

1922

שלוס, רות, 1922, Schloss, Ruth

נולדה בנירנברג, גרמניה וב-1935 עברה להתגורר בשטוטגרט. לארץ עלתה ב-1937, השתכנה עם בני משפחתה בכפר שמריהו, ובהמשך הייתה חברת קיבוץ להבות הבשן (1953-1943). בגיל צעיר התקבלה לבצלאל, שם למדה בין השנים 1941-1938 אצל מרדכי ארדון, וב-1946 למדה בקורס ציור לאמני הקיבוץ הארצי, בהדרכת יוחנן סימון ומרסל ינקו. שלוס גם עבדה כמאיירת במשמר לילדים וב"ספריית הפועלים". היא נסעה ללמוד בפריז (1951-1949) אצל אנדרה לוט וגם ב"גרנד שומייר". בשנת 1953 נישאה לבנימין כהן והם עזבו את הקיבוץ (למעשה שניהם הוצאו ממנו יחד עם הפלג של משה סנה, בעקבות המשבר והפילוג בתנועת הקיבוצים בגלל משפטי הרופאים ברוסיה ואירועים נוספים שבעקבותיהם הפך הקומוניזם למוקצה). ב-1954 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית והייתה חברה בה עד 1965. אף שמאוחר יותר הודתה כי הם היו תמימים וכי אכן נעשו בברית המועצות דברים נוראיים, היא בכל זאת ממשיכה להאמין כי התורה המרקסיסטית בפני עצמה היא נכונה. מעניין לציין כי למרות חוסר הפופולאריות של הקומוניסטים בארץ, המשיכה היא עצמה להיות ציירת אהודה ומוערכת.

בין 1963 ל-1983 עבדה שלוס בסטודיו ביפו ואחר כך בביתה בכפר שמריהו. היא הציגה בעשרות תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, זכתה במדליית כסף בתערוכה בינלאומית בלייפציג, גרמניה. ב-1977 שהתה ועבדה בסיטה בפריז (Cité international des Arts). כוחה של שלוס הוא ברישום, תחום שבו היא שולטת בצורה וירטואוזית. שלוס, שכונתה במשך שנים "קתה קולביץ הישראלית", הרבתה לצייר פועלים ואנשים קשי יום, מתוך גישה ביקורתית חריפה ומתוך רצון לגרום לצופה להזדהות עם נושאי הציור ועם הסבל המבוטא בהם. את רגישותה לנושאים אלה פיתחה, לדברי גילה בלס, בשנות חינוכה בגרמניה, בבית ספוג תרבות הומנית. לדעת שלוס, כדי שהאמן יגרום לקהל להיות מודע לבעיות שהוא רואה בסביבתו, וכדי שיוכל להשפיע, עליו להיות מאוד ישיר ומדויק. לדבריה, "הריאליזם, במובן הרחב, הוא הומניזם". מבין הריאליסטיים שלוס היא העקבית ביותר. היא סיירה במעברות, בשכונות עוני ובכפרים ערביים, וכאשר לא הצליחה להגיע לאותם מקומות, נעזרה בצילומים. בסוף שנות השבעים, כשעבדה על הסדרה של אנה פראנק, החלה לשלב צילומים ביצירתה, וכך גם בעבודותיה הפוליטיות משנות השמונים.

אם בשנות החמישים חלק ניכר מרישומיה וציוריה הוקדש לנושא האימהוּת ולדמויות של נשים וילדים, יהודים וערבים, כמו למשל בציור "נביה", 1965, במשך השנים הרחיבה את תחום הנושאים ועסקה הן בביקורת פוליטית בלתי מתפשרת והן בבעיות אישיות-אוניברסאליות, כגון זיקנה, שהושפעו בוודאי הן מעובדת זיקנתה שלה והן מהעובדה שבשנת 2000 נפטר בעלה. לעומת הדגש על הרישום בציוריה המוקדמים, בולט בציוריה המאוחרים דווקא הצבע. בתערוכה שנערכה לכבודה ב-2006 במשכן לאמנות בעין-חרוד הוכיחה שלוס כי לא נס לחה, וכי רישומיה, שתמיד הצטיינו בוירטואוזיות, הם בעלי עוצמה ומרשימים עוד יותר בזקנתה. אמנם הצבעוניות העזה שבלטה בין שנות השישים לשנות השמונים הפכה לפחות רב-גונית, אך הביטוי הצבעוני עדיין עז, בקונטרסטים צבעוניים בוטים. עד לאחרונה שלוס עדיין היתה מעורבת פוליטית וחברתית ועדיין ציירה בעוצמה רבה, אך בשנים האחרונות חדלה בגלל בריאותה.

מקורות:

בלס, גילה (אוצרת), ריאליזם חברתי בשנות ה-50, קט. תע., מוזיאון חיפה החדש, 1998.

תמיר, טלי (אוצרת), רות שלוס, עדות מקומית, קט. תע,  משכן לאמנות, עין-חרוד, 2006.

שלוס, רות, נביה, 1965, שמן על בד, 100X50, אוסף גילה ושמעון בלס, תל-אביב. צילום: דן זלצר.

שלוס, רות, נביה, 1965, שמן על בד, 100X50, אוסף גילה ושמעון בלס, תל-אביב. צילום: דן זלצר.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס