, , , , ,

שטיינהרט, יעקב

Steinhardt, Jacob

1887-1968

שטיינהרט, יעקב (1887-1968 )Steinhardt, Jacob

אמן הדפס וצייר. נולד בז'רקוב (בחבל פוזן, כיום בפולין), בן לבעלי חנות. ב1896 החל לימודיו בגימנסיה בברלין ובין 1907-1909 למד ציור במוזיאון לאמנות בברלין, אצל לוביס קורינת, והתמחה בטכניקת התחריט אצל הרמן שטרוק. הסגנונות של שני המורים באים לידי ביטוי בתחריטים מאותה התקופה, הריאליזם האקספרסיבי של קורינת, והסגנון האוורירי המרווח בטכניקת התחריט של שטרוק. בין 1909-1910 שהה בפאריז שם למד במסגרות שונות: אקדמיה ג'וליאן ואקדמיה קולארוסי, ובקר את מאטיס.

לאחר שהייה באיטליה, 1911, חזר לברלין והקים עם לודויג מיידנר  וריכארד יאנתור את קבוצת 'הפתטיקר' שסגנונה היה אקספרסיוניסטי והמסרים אפוקליפטיים. הקבוצה נתפסת כמי שאמניה חזו את מלחמת העולם הראשונה (1914-18 ). בסוף 1912 הציגו בגלריה דר שטרום של הרווארט וואלדן שנודע כמי שזהה מגמות אוונגרדיות בראשית המאה העשרים. באותה העת עבד שטיינהרט בטכניקות התחריט, התחריט היבש והאקווטינט ובציור שמן כדי להתריע על חורבן אושיות החברה והאנושיות באמצעות דמויות וסיפורים מקראים:"ראש הנביא", תחריט יבש, (1912), "הנביא", שמן, (1913), (כיום בבית הכנסת החדש בברלין) – דמויות לוט ומשפחתו, קיין, ירמיהו ואיוב, תיאורים אפלים של העיר המודרנית אשר בניניה האלכסונים מטים ליפול על אוכלוסייתה, ופוגרומים. הדמויות המוארכות, עירומות  מפנות לצייר אל גרקו כמקור השראה בהתפתחות סגנונו של שטיינהרט באותה התקופה. בו בעת, על פי דיוקנאות שרשם ובתי קפה שתיאר, ניכר כי שטיינהרט חש מעורה ושייך לברלין המודרנית והאינטלקטואלית.

קבוצת 'הפתטיקר' התפרקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והתגייסותו של שטיינהרט לצבא  ושירת בצבא הגרמני באזורי ליטא ומקדוניה. בשנים אלו מנציח שטיינהרט את אירועי המלחמה אולם בעיקר את חיי היהודים  בעיירות היהודיות ובווילנה. בעת שירותו, 1917, הוצגו מרישומיו בתערוכה של הסצסיון הברלינאי, בה היה חבר. לאחר תום המלחמה ותקופת  מנוחה בז'רקוב, חזר לברלין, ובהמשך  ליצירתו  בטכניקות התחריט, הליטוגרפיה, וציור השמן, מתרבים יצירותיו בטכניקת הדפס העץ, טכניקה בעלת אפשרויות הבעה דרמטית, בתמצות צורני ופלטה כהה בהירה.  בעוד ציורי השמן בסגנון אימפרסיוניסטי חופשי (משיכות מכחול גדולות יחסית),  מתארים ברלין מודרנית בין שתי מלחמות העולם ודיוקנאות אישיים וחברתיים מאכלסים עבודות בטכניקות מגוונות, אין להתעלם מריבוי  הנושאים המקראיים  והיהודיים. אלו מתוארים בטכניקות  השונות אולם תמיד בסגנון אקספרסיוניסטי המגיע למיצוי בהדפסי עץ למשל:  ב"ערב שבת"(1919), בה מברך האב את בנו ליד שלחן הארוחה בבקתה אשר הירח ובתי העיירה נשקפים מחלונה.

ב1922 נושא את מיני גמפרט לאשה וב1925 מבקר בארץ ישראל. את רשמיו מירושלים, חברון, טבריה, הנציח ברישומי פסטל וציורי שמן רוויי אור. רישומים אלו חפים  מורכבות הבעתית המופיעה ביצירתו לאחר עלייתו ארצה  ב1933 ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה. שטיינהרט התיישב בירושלים, כפי שעשו רבים מאנשי הרוח יוצאי  גרמניה, ופתח בית ספר פרטי לאמנות בו לימד חיתוך עץ. בין תלמידיו רחל שביט, חנה לוי, יונה מך, יעקב פינס. במקביל לימד בבצלאל מ1940 וב1948, וכשהתמנה למנהל המחלקה לגרפיקה, סגר את בית ספרו. בין 1953-1957 כהן כמנהל בצלאל.

בישראל הפך חיתוך העץ לטכניקת ההדפס המרכזית בה עבד. במראות ירושלים וצפת משנות השלושים והארבעים המשיך בסגנון ההבעתי המתמצת הנסמך על חלוקה כללית של אזורי חושך ואור שבהם מוטמעים המוטיבים: סמטא, בתים ודמויות, המעוצבים, לעיתים קרובות, בקווים זוויתיים המבטאים את חיתוך קווי האזמל בעץ.למשל "רחוב בעיר העתיקה בירושלים", (1935). על אף הפלטה הצבעונית של ציורי השמן ואזורים נרחבים של צהוב, אור נופי ירושלים והגליל בתקופה זו חסר את הזוהר של הנופים מביקורו בארץ ב1925 . ("רחוב בירושלים", 1940, גלריה אנגל, ירושלים). למעט בדיוקנאות של  מכיריו, רוב הדמויות ביצירותיו יהודיות מסורתיות  או ערביות, וקיימת התייחסות מועטה לישוב החדש, לערים חדשות, למושבים ולקיבוץ. אופייני ליצירתו כי העיר המודרנית מופיעה בחיתוך העץ הקשור לתפאורה שתכנן ל"חלום הגולם"( ה. לוויק ),שהוצג בתיאטרון הבימה, דמות ה" אדם העובד בשדה, נהרייה", (1945),, אוסף הרמן מ. ז. מאיר, היא משיכת מכחול, דמות קטנה מאלו  של השיחים חסרי העלווה מסביבו. לעיתים,  הסגנון של ציורי השמן  מהדהד את סגנון חיתוך העץ(מערך החושך ואור, זוויתיות צורנית) ניכר כי לא ניתק עצמו מהמתחולל באירופה ואירועי מלחמת העולם השנייה העיבו והעיקו על האמן.

בעת מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות חוזרות הדמויות המקראיות לאכלס את ההדפסים והציורים. אם בראשית המאה הוצגו כפעילים  כעת הם מוצגים  ברגעי המשבר: יונה המפנה  גבו לאור האלוהי ב"אלוהים קורא ליונה" (1943), 29. 0 X31. 5ס"מ,  או "ירמיהו" (1943), 37. 0X   27. 0, ס"מ, חיתוך עץ, הנשען על אבני החורבן.

לאחר מלחמת השחרור, בשנות החמישים, יצר הדפסי עץ בהם משטחי צבע מגוונים שזורים בשחור ולבן, ובחלקם מופיעות דמויות בדואיות על רקע כפרי, אם במנוחה ואם בתפילה. "בדואים נחים" (1953), 45. 5X  38. 5 ס"מ.בהדפסי עץ נוספים  התייחסות  לסיפור הגר וישמעאל, אולי  אמירה אוניברסאלית והזדהות אישית עם מעמד הפליט. בתקופה זו ממשיך שטיינהרט לתאר את נושא הגרוטסקה לו הקדיש תשומת לב מראשית דרכו האמנותית, אולי דימוי ממצה לגיחוך, לעיוות ולאופל הבלתי נתן להבנה בקיום האנושי.

בשנותיו האחרונות חי בנהרייה (מרכז נוסף של עולי גרמניה), וב1961 ביקר בגרמניה ובשובו צייר סדרת ציורי שמן בה חלקי פסלים בחורבות.

על אף הפלטה האקספרסיוניסטית אירופאית בה התייחס לנושאי השעה בארץ ישראל תרם שטיינהרט לבסס את טכניקת הדפס העץ כאמצעי הבעתי מרכזי בהתפתחות הגרפיקה הישראלית.

 

מקורות לעיון:

מענית, גבריאל(אוצר), בין יעקב לישראל, זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרט, קט. תע., המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 1998 .

שורק רונית (עורכת), חלום יעקב-שטיינהרט: הדפסים, רישומים וציורים, קט. תע. , מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010 .

Maisels Amishai, Ziva, Jacob Steinhardt, Etchings and Lithographs, Dvir, Jerusalem and Tel Aviv, 1981.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורבקה נ. שוסטרמן