, ,

ריאליזם סוציאליסטי (חברתי)

SOCIAL REALISM

סגנון שהיה דומיננטי בסוף שנות ה40 ובתחילת שנות ה50 של המאה הקודמת, בספרות ובאמנויות. בבסיסו ההשקפה הסוציאליסטית-חברתית ובמקומות מסוימים הרעיון הקומוניסטי. תחילתו וביסוסו של הזרם "הריאליזם הסוציאליסטי" בברית המועצות תחת שלטונו של סטאלין. השלטון הוא שקבע את הנרטיב היצירתי ואת סגנון ביצועו. בברית המועצות נקבע כי על היצירה לשרת את האידיאולוגיה הקומוניסטית –סוציאליסטית והייתה בפיקוח הקומיסרים. נושאי היצירות היו העמלים, הפועל, האיכר, הקולחוזים וכד' המבט היה אופטימי "וורוד" לעתיד טוב יותר.

הסגנון התבסס בישראל, בתחילת שנות החמישים, בעת שהמדינה משתקמת ממלחמת העצמאות ונמצאת במאמצי קליטה של גלי עולים חדשים שרובם מיושבים במעברות אוהלים, בצריפים ובפחונים. ההשפעה של התפיסה הסוציאליסטית באה לידי ביטוי בעיקר במפלגות השמאל של אז (מק"י, מפ"ם, אחדות העבודה ) ובקרב התנועות הקיבוציות,"הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר" וה"קיבוץ המאוחד". רם זה כונה  "הריאליזם הסוציאליסטי באמנות הישראלית". יש להבדיל את מעשה היצירה בישראל מהאמנות הממשלתית שנכפתה על היוצרים בארצות מזרח אירופה. פרשנים עכשוויים קוראים לסגנון הזרם האמנותי בישראל בשם: 'הריאליזם החברתי'.

קבוצה גדולה של עשרות אמנים בתחום הציור והפיסול, דגלו בציור ריאליסטי חברתי ובדעה כי האמנות נוצרה למען ההמונים ותכליתה חינוך הדור, מודעות מעמדית וגיבוש חברה שוויונית. בזרם הנ"ל יצרו אמנים ידועים כדוגמת  יוחנן סימון, רות שלוס, נפתלי בזם, אברהם אופק, משה גת, גרשון קניספל והפסלים: דני קרוון, נתן רפפורט, בתיה לישנסקי, אהרן פריבר ודב פייגין.

במאמרה של פרופ' גילה בלס שהתפרסם בקטלוג התערוכה"ריאליזם חברתי בשנות ה50-אמנות פוליטית בשנות ה90" (מוזיאון חיפה 1998), הבחינה בלס בין הקבוצה היוצרת של חברי או "בוגרי" קיבוצים (יוחנן סימון, שרגא ווייל, שמואל כץ, דני קרוון, אברהם אופק ) ובין האמנים העירוניים (נפתלי בזם, שמעון צבר, משה גת, גרשון קניספל ). לדעתה (ציטוט) "ההבחנה בין אמני הקיבוץ לעירוניים מסמנת גם התייחסות שונה במהותה לנושאי ומושאי היצירה. ציירי הקיבוץ נטו לתאר את הווי הקיבוץ ברוח אופטימית ולהלל את ערך העבודה. העירוניים,לעומתם,הדגישו את ההיבטים החברתיים הקשים של המציאות הישראלית-שכונות העוני, מעברות, קיפוח ואי צדק חברתי, מאבק מעמדי והביעו בציוריהם ביקורת חברתית ופוליטית" (הקטלוג הנ"ל עמודים 7-10).

הצייר משה גת, השפעת מורו ורבו דייגו ריוורה, יצר סידרה של חיתוכי עץ על פועלים קשי יום בבית חרושת לערגול פלדה. נפתלי בזם התגייס בציור גדול ממדים (שמן על דיקט), למען הימאים השובתים בנמל חיפה ביצירה "לעזרת הימאים" (1952). גרשון קניספל תאר בציור ידוע את הרוצים לקבל יום עבודה בפתחה של "לשכת העבודה" (1956). רות שלוס הרבתה לרשום ולצייר את נוף המעברות, את האוהלים המטים ליפול והפחונים בחום הקיץ. יוחנן סימון ,חבר קיבוץ גבעת שמואל, צייר את הווי החיים בקומונה הקיבוצית, בדגש על הנוף האנושי. קדמה לציורים אלה, התגייסותו האידיאולוגית בציורי פלקטים פוליטיים, כדוגמת הפוסטר לרגל 25 שנים למהפכת אוקטובר. האיור כלל צללית (סילואטה) של המהפכן לנין מוביל את מהפכת ההמונים בהנפת דגל אדום מלווה בסיסמא: "תחי מהפכת אוקטובר- תחי מלחמת בריה"מ לחופש עמים ולסוציאליזם".

חובה לציין שמעבר לרקע הפוליטי-חברתי של קבוצת אמנים זו, היה בדבקותה בציור הריאליסטי גם צורה של מחאה כנגד הדומיננטיות של חברי קבוצת  אופקים חדשים"  שדגלו בקרבה לאמנות בינלאומית מופשטת (לא מקומית ישראלית).  לדעת הציירים החברתיים, תפקיד האמן היה  לתרום לשיח הלאומי חברתי בראשית חיי המדינה.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודוד גדנקן