, , ,

קדישמן, משה

KADISHMAN , MOSHE

1932-2015

משה קדישמן יליד תל-אביב (1932), בהיותו נער החל ללמוד פיסול אצל האמן משה שטרנשוס.

 היה מראשוני המצטרפים לנח"ל, במסגרתו נשלח לקיבוץ מעיין ברוך. עבד כרועה צאן. לימים השפיעה אהבתו ל"צאן מרעיתו" על יצירותיו הציוריות, החל ברישומים שעשה בעפרון ובפחם והמשך בציורי השמן בו מוטיב הכבשים דומיננטי.

 את לימודי הפיסול המשיך בעין הוד (1954) אצל הפסל רודי-להמן שסיגנן והפשיט צורות של בעלי חיים- בעיקר מהפרטים הקטנים תוך הדגשת הצורה הכללית ומבלי לאבד את מרכיב ההבעתיות. קדישמן הרבה להדגיש את השפעתו של להמן על המשך יצירתו הפיסולית.

 היה זה הפסל יצחק-דנציגר, ששכנע את קדישמן לנסוע ולהשתלם בלונדון. בבירה האנגלית למד בשני מוסדות ידועים: הראשון "סנט מרטינס קולג' לאמנות 1959-1960, ולאחריו בבית הספר סלייד לאומנות, אוניברסיטת לונדון, 1961. לשהייה באנגליה הייתה השפעה דומיננטית על יצירתו הפיסולית של קדישמן, הסגנון הפרימיטיבי 'קל' של הנרי מור וויליאם טרנבול והמופשט של אנטוני קארו, היוו בסיס אידיאולוגי לפיסול המודרני של קדישמן, ללא התנתקות מההשפעה של מורו רודי להמן.

 בשנות ה60 הסגנון המופשט והגיאומטרי אפינו את עיקר יצירותיו של קדישמן, כשחומרי הגלם לפסליו היו: הברזל והפלדה. לפעמים היה מוסיף לעבודות המתכתיות אלמנטים צבועים בצבע כפי שנהג אנטוני קארו. הדוגמא הבולטת לכך היא פיסלו הידוע "מתח" (1966) המוצב בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל בירושלים, פסל מפלדה,הצבוע בצבע צהוב. דוגמא נוספת בסדרה המופשטת היא היצירה " התרוממות"  שלוש טבעות הענק המוצבות בחזית היכל התרבות, וליד הכניסה לתיאטרון "הבימה" בת"א ( פלדת קורטן 1994).

 בשנות השבעים יצר קדישמן  אמנות סביבתית  ובביאנאלה בוונציה 1978, ייצג קדישמן את ישראל והציג קבוצת כבשים חיים במכלאה, שכתמי צבע נצבעו על צמרן. ב1980 היה פעיל באירוע האמנות הסביבתית  בתל חי וגם שם הציג כבשים חיות וצבועות בכחול בצל עלי איקליפטוס שגזעיהם נצבעו בוורוד וכחול ובכך השתמש בחומרי הטבע ליצירת סביבה חדשה ארעית.

 בתחילת שנות ה80 יצר סדרה של פסלי מתכת בגדלים שונים בנושא: "עקידת יצחק". יש חוקרים הטוענים כי המניע לבחירה בנושא זה  בסיסה במצב הביטחוני בישראל, בעיקר עקב  הלוחמה בלבנון. יש האומרים כי קדישמן בחר בנושא העקידה בעקבות חרדות אישיות שהחלו לאחר גיוס בנו לצבא.

שני פסלים מסדרה זו מוצבים  האחד בקמפוס האוניברסיטאי של אוניברסיטת ת"א (ליד בנין הספרייה המרכזית),  והשני ברחבת בתי המשפט בואכה לכניסה למוזיאון תל אביב.  העקידה קבלה ביטוי גם בציורים גדולי ממדים בצבעי שמן או אקריליק.הפסל בקמפוס האוניברסיטה ניצב על פסי מתכת  ומורכב מחלקי פלדת קורטן שטוחים, חזיתיים שאינם מהוקצעים, אלו יוצרים את גופם המשולב של האייל -ראשו וידיו  בחלק העליון ויצחק -שראשו וידיו כלפי מטה בחלק התחתון קומפוזיציה שאיננה מתישבת עם קרבן האיל בסיפור המקראי.

בשלהי שנות ה80 חזר האמן לצייר כבשים. הנושא בוריאציות שונות הפך לסדרות של מאות ציורים כעבודות מקור או בטכניקה של הדפסי משי. אין ספק שבכולן מתאפיינת אהבתו של היוצר לכבשים, שקיבלה ביטוי ברישומיו עוד בתקופת היותו רועה צאן בקיבוץ . הפעם בולטת הפלטה הצבעונית של צבעים חזקים בעצמתם וכן משיכות מכחול אקספרסיביות.

תערוכות של נושא הכבשים נדדו בעולם כשהייחודית שביניהן הייתה התערוכה שהציג קדישמן בביג'ינג –סין. באולם ענק הוצבו על הרצפה, בתצוגה חזיתית, כאלף ציורים. בארץ הוצגה במוזיאון ת"א תערוכתו בשם: "צייר לי כבשה" (2005).

 אחת היצירות הייחודיות, בקריירה הפיסולית של קדישמן, היא עבודה פיסולית-סביבתית בשם: " שלכת". יצירה שזכתה למשוב ותגובות סוערות באשר הוצגה. הפסל מורכב ממאות דיסקים מתכתיים ועבים, בהם נחרטו פנים של בני האדם (עיניים, אף ופה). במוזיאון לתולדות היהודים בברלין שבגרמניה, הונחו הדיסקים באולם גדול, אטום ואפלולי. קהל המבקרים "מוזמן" להלך על הדיסקים המתכתיים, פעולה הגורמת ליצירה התלת ממדית לקבל תוספת של אפקט קולי, אפקט של שקשוק הדומה לזה הנשמע מנסיעת גלגלי רכבת. אפקט הגורם לצמרמורת בקרב המבקרים.

 עותקים מוקטנים של היצירה הוצגו במוזיאון ת"א (האגף החדש), דא עקא שכאן נאסר על המבקרים להלך על הדיסקים.

פרסים בהם זכה האמן:1967 -פרס הפיסול בביאנלה הבינלאומית לצעירים בפריז,1978-פרס סנדברג לאמן ישראלי על ידי מוזיאון ישראל בירושלים, 1981-פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית על ידי מוזיאון תל אביב, 1990-פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול

1995-פרס ישראל לאמנות פיסול .                                                  

 

מקורות לעיון:

עומר, מרדכי ,אוצר.,נשה קדישמן:"הדפסים" תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית על שם גניה  שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

רסטאני,פייר. קדישמן. תל אביב: גוטסמן בשיתוף מוזיאון תל אביב, 1996.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודוד גדנקן