, , ,

קבוצת אופקים (אפקים) חדשים

OFAKIM HADASHIM GROUP- NEW HORIZONS

במהלך מלחמת העולם השנייה חל נתק עם מרכזי האמנות בחו"ל, אך בארץ המשיכה לרחוש פעילות אמנותית על רקע המאבקים התמידיים בין האמנים השמרניים לבין המודרניים שכונו "מתקדמים". עוד בשנת 1942 התארגנה בבית "הבימה" "תערוכת השמונה", שבה הציגו כמה מהאמנים שיימנו אחר כך עם חברי "אופקים חדשים":אריה ארוךאהרון גלעדיצבי מאירוביץאברהם נתון (נתנזון),אביגדור סטימצקיויחזקאל שטרייכמן.דב פייגין  נכלל בקטלוג, אך לא השתתף, וכך למעשה הפכו השמונה לשבעה. בשנת 1946 הוקם "המרכז לתרבות מתקדמת" של תנועת השומר הצעיר, בכנס שבו השתתפו כ-140 אנשי מדע, אמנות וספרות. מועדון התנועה היה ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, והתקיימו בו הרצאות וסימפוזיונים, בין היתר על ציור ישראלי מודרני, בהם השתתף, בין היתר, אויגן קולב, מבקר אמנות ותיאורטיקן, שיכהן בהמשך כמנהל מוזיאון תל-אביב (1959-1952). קולב הרצה גם בקיבוצים ובאולפן לציור ולפיסול של ההסתדרות (מכון אבני) ולימד בקורסים לאמנות של חברי הקיבוצים. בשנת 1946 התארגנה במוזיאון תל-אביב תערוכה נוספת בשם "קבוצת השמונה" (לא לבלבל עם התערוכה של 1942) ובה הציגו ז'אן דוד, רג'ינלד וסטון, מינה זיסלמן, מרסל ינקו, אהרון כהנא, א. מטושצ'אק, שלום סבא ושמואל צור. מרסל ינקו, ידידו של קולב, היה בין היוזמים העיקריים לקיום תערוכה זו. במאמר שכתב קולב על התערוכה "בדרך לאמנות מודרנית בא"י", הוא הצביע על התהליך שעוברת האמנות הישראלית לקראת אמנות מודרנית ותמך ביוזמה ובהתארגנות של אמנים מתקדמים.

בשנת 1947 נערכה במוזיאון תל-אביב "תערוכת השבעה", שבה השתתפו ארוך, גלעדי, מאירוביץ, נתון, שטרייכמן, יעקב וכסל ויוסף זריצקי. קולב, שהתפלא שעדיין אין בארץ תנועה אמנותית מודרנית אוונגרדית ולוחמת, ראה בתערוכה זו סימנים ראשונים להתפתחותה של אמנות מודרנית בישראל. ב-1948 פרשו 15 אמנים מן האגודה (חלקם מאמני "קבוצת השבעה", וחתמו על גילוי דעת משותף שיצא נגד אגודת הציירים והפסלים ופרשו מהתערוכה הכללית של אמני ארץ-ישראל (למעשה חתמו 16 איש, וכנראה שאריה נבון הצטרף ברגע האחרון מתוך הזדהות, אך לא היה בין חברי הקבוצה). אלה הקימו קבוצה משל עצמם בראשותו של יוסף זריצקי בשם "אופקים חדשים" – שם שניתן להם על-ידי ד"ר חיים גמזו או, על פי מקורות אחרים, על-ידי המשורר שלונסקי, כאשר הציגו בתערוכה משותפת במוזיאון תל-אביב (בבית דיזנגוף) באפריל 1948. חברי "המרכז לתרבות מתקדמת", כמו גם קולב, תמכו בפרישה. האמנים שהציגו בתערוכה הראשונה של "אופקים חדשים" היו פנחס אברמוביץ, קוסו אלול, יעקב וכסלר, יוסף זריצקי, מרסל ינקו, אהרון כהנא, אביגדור לואיזדה, צבי מאירוביץ, אברהם נתון, יוחנן סימון, אבשלום עוקשי, דב פייגין, משה קסטל, יחזקאל שטרייכמן, משה שטרנשוס – שכולם חתומים על גילוי הדעת המוזכר לעיל. חברים נוספים של הקבוצה היו: אריה ארוך, מרדכי אריאלי, רוברט בזה (בזר), יצחק דנציגר, אביגדור סטימצקי, רות צרפתי-שטרנשוס, חיים קיווה, שמואל רעיוני, ויחיאל שמי. אמנים נוספים הוזמנו להציג עם הקבוצה בתערוכות השונות, אך לא נימנו רשמית על חברי הקבוצה.

חברי "אופקים חדשים" ראו בעצמם מייצגים של ראייה חדשה של המציאות ותפיסה חדשה באמנות, והעלו לדיון בעיות עקרוניות הנוגעות למהות האמנות בעת החדשה ולתפקידה בארץ ובחברה הישראלית הנבנית. בתקנון האגודה, כפי שנוסח ב-1950, הציגו חבריה את מטרותיהם: "טיפוח אמנות פלסטית מקורית תוך הקפדה על רמה גבוהה והזדהות עם אמנות זמננו הנושאת את רעיון הקִדמה". על פי הגדרתם הם דגלו באמנות בעלת ערכים אוניברסאליים, אם כי אין ספק ש"המקומיות" באה לידי ביטוי ברור ביצירתם – דרך הנוף והאור והצבע. סגנונם כונה "המופשט הלירי". אך למרות השם והמסגרת המאחדת, לא הייתה לחברי הקבוצה אידיאולוגיה אחידה, ברורה ומוסכמת. בשנות החמישים המשיכה קבוצת "אופקים חדשים" להיות מוקד הכוח המרכזי וקיימה לאורך העשור שש תערוכות (רובן במוזיאון תל-אביב). ניתן לומר שפעילותם וכן מדיניות התערוכות של קולב כמנהל מוזיאון תל-אביב, העלו את קרנו של הציור המופשט בארץ, לאחר תקופה ארוכה שבה שלטה בארץ השפעתה של אסכולת פריז.

"אופקים חדשים" הייתה אחת הקבוצות החשובות ביותר בהיסטוריה של האמנות הישראלית. השפעתה הייתה גדולה במיוחד, הן בשל הרצון לפתח שפה אמנותית מופשטת ובינלאומית והן כיוון שכמה מטובי אמניה היו מורי הציור החשובים בארץ והשפיעו על אמנים רבים. יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, ממייסדי "אופקים חדשים", הקימו עוד ב-1945 סטודיו לציור בשם "הסטודיה", שהיה פעיל עד 1948 ושימש אלטרנטיבה ל"אולפן לציור ולפיסול של ההסתדרות", שנוהל על-ידי הצייר אהרון אבני והפסל משה שטרנשוס (אח"כ מכון אבני), וכבר אז נחשב שמרני. מרסל ינקו הצטרף לשטרייכמן ולסטימצקי ולימד בסטודיה קומפוזיציה, ואמנים נוספים, כגון יוסף זריצקי, אהרון כהנא, יחיאל קריזה, אריה ארוך ויצחק דנציגר, היו מגיעים לעתים לביקורת עבודות. להרחבת השכלתם של התלמידים נערכו מפגשים עם חברי "המרכז לתרבות מתקדמת", ועם מבקרים, סופרים ומוזיקאים של התקופה. חברי "אופקים חדשים" השפיעו, כאמור, על האמנות הישראלית בזכות היותם ליבת המורים לאמנות, ותלמידיהם ותלמידותיהם הפכו לימים למיטב אמני הדור השלישי בארץ. אך היו גם כאלה, כמו גדעון עפרת, שביקרו את ההשפעה העצומה שהייתה ל"אופקים חדשים" וטענו ש"דור הביניים" – דור אמני ההפשטה שקם אחרי "דור הנפילים" – נחסם על ידי מוריו. הקבוצה עצמה לא כללה נשים בין חבריה הרשומים, להוציא את רות צרפתי שטרנשוס, אף שנשים-אמניות הוזמנו להשתתף בתערוכות הקבוצה. ייתכן שבשל הדומיננטיות הגברית בקבוצה חשו ציירות רבות צורך לפעול בשוליים או להצטרף לקבוצות אלטרנטיביות שכללו גם נשים, כגון קבוצת העשרה (קבוצת ה-10).

מקורות:

בלס, גילה,  אפקים חדשים, הוצאת רשפים ופפירוס – אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב 1979 (מהדורה מחודשת ומעודכנת עומדת לצאת בקרוב).

עפרת, גדעון (אוצר), הסטודיה, דור הביניים, קט. תע., בית האמנים, תל-אביב, 1989.

קולב, אויגן, "בדרך לאמנות מודרנית בא"י", אויגן קולב – בניין תרבות בארץ-ישראל בעריכת גליה בר-אור, מוזיאון תל-אביב לאמנות, תל-אביב, 2003.

שפי, סמדר, "אופקים חדשים – עשר שנות אמנות",  העשור הראשון, תש"ח-תשי"ח, בעריכת צבי צמרת וחנה יבלונקה,  הוצאת יד בן-צבי, ירושלים,1997.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס
© ר.מ.