, , ,

פיינגרש, עודד

FEINGERSH, ODED

1938-

 עודד פיינגרש (נ. 1938) בירושלים, דור חמישי בארץ, חי בתל אביב, נשוי ללידיה מנהלת בית ספר לבלט קלאסי ואב לשני בנים. למד בבצלאל במחלקה לגרפיקה ובין מוריו היו שלמה ויתקין, אייזנשר, יהודה בקון ויעקב פינס. הוא סיים את לימודיו בשנת 1963, הציג לראשונה בשנת 1964 בגלריה צ'מרינסקי בתל אביב,  ולאחר מכן  נסע לפריז שם זכה בפרס לפראנק לציור צעיר. (Lefranc Prize ). 

הנסיעה לפריז הייתה כדי לחפש  משמעות לחייו, להכיר ולהתמזג עם אמנים מכל העולם. הוא הגיע לבדו חסר אמצעים ושם חווה בדידות, רעב וארעיות. ממצב זה הגיע לתובנה, כי הדברים הבטוחים והקבועים הם דווקא הארעיות וחוסר הביטחון, וחווית הפחד היא המכנה המשותף להם. בציוריו מאותה תקופה הוא התמקד בבדידותו של הפרט בכרך הגדול וצייר מסות של יצורים חסרי צורה, פנטומים אמורפים, דימויים של בניינים, ערי חורבות, נופים במצב של התהוות ושל תוהו ובוהו. הטכניקה בה השתמש בציורים אלו היא של הבלטות חומריות שהושאלו מהציור המופשט. היה פה ניסיון  להעברת תחושות פיסיות יותר מאשר מצבים צורניים, תוך שימוש בסקאלת צבעים מצומצמת של שחור –לבן כהה בהיר.

 כששמע על פרוץ מלחמת ששת הימים התגורר בבריסל וחזר משם לארץ כדי להשתתף בה. בעקבות המלחמה החליט להישאר בארץ, ומאז הוא גר בתל אביב. שנותיו בחו"ל היו שנות הבשלתו האמנותית ולכן אפשר לראות בעבודותיו לדבריו מימד צפון – אירופאי. גדעון עפרת מגדיר אותו "מקומו מאד לא ישראלי".

כבר מתחילת דרכו האמנותית פיינגרש נחשב לזאב בודד, אנרכיסט במהותו. עד היום הוא מקפיד לשמור על כתב יד משלו ואינו שייך לקליקות אמנותיות. כאשר המופשט הלירי היה סגנון מרכזי בשדה האמנות בארץ  בשנות ה60, (אופקים חדשים), פיינגרש צייר ציורי קומיקס, ציור פיגורטיבי, ריאליסטי פנטסטי עם זיקה סוראליסטית. סגנון זה מקביל  לסגנון החדש שהתפתח בשדה המקומי עם עליית קבוצת 10+ .

בסוף שנות ה-60 הוא כינה עצמו צייר "פופ" והגיב לתרבות הצריכה, תרבות הקומיקס, סופרמן, הטלוויזיה והקולנוע.(ראה תמונה חיים טובים, 1973, גואש על קרטון, 50+70 ס"מ, אוסף האמן). בציוריו פיינגרש התייחס לאלימות, לפחד, לחוסר שורשיותו של האדם בחברה העירונית המנוכרת. נושאים נוספים בהם בחן ביצירתו היו התבלות הגוף האנושי, פולחן היופי והקשר העקר בין גבר לאישה בעיר הגדולה.

משנת 1974 עזב את ה"פופ" ועבר לעסוק בעולמו הפנימי המורכב, המשקף לדעתו את בעיותיהם ומצבם  של כל בני דורו.

בשנת 1975, בהיותו בן 37 הוזמן על ידי ד"ר גמזו להציג במוזיאון תל אביב ובשנת 1976 קבל את פרס דיזינגוף.

עד תחילת שנות ה-90 עסקו עבודותיו ביצירת עולמות בדיוניים, ביצירת סביבה נטולת הקשר של זמן ומקום, סביבה עם כדורים פורחים באוויר, פירות בחלל, אריחים, פרחים מרחפים וציפורים מפחידות. הוא הלביש את דמויותיו חלקן בבגדי ליצנים או בגדים מרופטים. לעולם לא בבגדים של של תקופתנו. בציוריו, למרות צבעוניותם הפסטלית, הייתה מטרתו לספר לנו על כוחות הרשע על עולמות אפלים ועל היצרים הרעים הטמונים בנו.

בתחילת שנות התשעים, זנח פיינגרש את העיסוק בדמות האנושית על שגעונותיה וסטיותיה, ועבר לצייר את נופיה של הארץ. ציוריו אינם חיקויו של הטבע אלא תאור מציאות אחת הנשענת על מציאות אחרת. עבורו, הנוף הוא חיבור למקום. לעיתים הוא מכניס דמות קטנה המתבוננת בנוף כאזכור לרומנטיקה הגרמנית והאנגלית המתייחסות לקטנותו של האדם נוכח הטבע.הוא גם מרבה לצייר את האמן בסטודיו, את הצבעים והמכחולים המתוארים בצורה מונומנטלית. זהו סוג של סגירת מעגל עבורו, חזרה  לסטודיו  המקום האהוב עליו, בו הוא מבלה את רוב זמנו. למרות שהוא מרבה להשתמש בצבע, אהבתו הגדולה הייתה ונשארה הרישום.

עודד פיינגרש כתב ופרסם ספרי טיולים ושירה. וספרו האחרון "פילם נואר" מבוסס על חייו. כמו כן הוא עיצב תפאורות ללהקת הבלט "קול ודממה" ושימש כאוצר במלונות באילת.

פיינגרש מאמין שאמנות צריכה להיות נגישה לכולם, ונוכח הזמן המתכלה הוא הרבה ומרבה להציג ברחבי הארץ ובעולם כדי להשאיר חותם על פני כדור הארץ. ציוריו נמצאים באוספי המוזיאונים הגדולים ובאוספים פרטיים.

ההשפעות והאיזכורים הבולטים בעבודותיו הם הדקדנס בנוסח גיאורג גרוס הגרמני, ציורי פופ אנגלי, הבריכות של דייויד הוקני, עיוותי הגוף של פרנסיס בייקון ושל האקספרסיוניזם הגרמני.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודליה דנון