, , , , ,

סמילנסקי, נעמי

Smilansky, Naomi

1916

סמילנסקי, נעמי, 1916, Smilansky, Naomi

נולדה בקרקוב, פולין, לרחל וליעקב וולמן, ובשנת 1922 עלתה עם משפחתה ארצה והשתכנה בירושלים. אביה היה הרפתקן ובעל חלומות מגלומן, שנעלם מחייה ומחיי אחיה שנתיים לאחר שעלו ארצה, ולימים פגשה אותו שוב רק כשהיה על ערש דווי. הוא הותיר את המשפחה במצב כלכלי קשה, ולכן עוד בהיותה תלמידה החלה לעזור למשפחתה במתן שעורים פרטיים. למרות מצבם הכלכלי ראו בעצמם בני משפחתה מיוחסים המשתייכים לתרבות נעלה, בעלי נימוסים טובים וכלים נאים. עוד בילדותה בקרקוב נהגה אמה לקחת אותה לתערוכות, ובירושלים לימדה אותה לקרוא ולכתוב שירה בגרמנית, לכן נחשבה בבית הספר "יקית" ו"אחרת". סמילנסקי מעידה על עצמה שתמיד הייתה מוכשרת ללימוד שפות זרות, והיא דיברה גרמנית עם אמה עד יומה האחרון (אמה מתה בתאונת דרכים ב-1976), וכן אנגלית, יידיש, צרפתית ומעט איטלקית. בעלה, הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), שלא ניחן בכישרון דומה, פיתח אידיאולוגיה שביסודה השאלה "מה פתאום לדבר בשפה זרה". לדבריה, הוא היה בעל גישה פרובינציאלית יותר ונהג להפוך לאידיאולוגיה כל דבר שממנו חשש או שאותו לא אהב, כגון נסיעות לחו"ל. סמילנסקי מספרת בהקשר זה כי רק לאחר שהופעלו עליו לחצים מצדה, הוא ניאות לנסוע מפעם לפעם.

ב-1932 בהיותה בת 16 החלה ללמוד בסמינר למורים בבית הכרם, שם גם הכירה את בעלה, והשניים היו לזוג בשנת 1933. לאחר שסיימו את לימודיהם עבר יזהר ללמד במושבה יבניאל והיא עברה ללמד בקבוצת גבע, אך למרות המרחק המשיכו להיפגש. לאחר מכן למדה ציור ותחריט בבצלאל. ב-1941 השניים נישאו, והיא עברה לגור עמו בבן-שמן וגם לימדה שם. מאוחר יותר השתלמה בטכניקת התחריט בבוסטון, בניו-יורק ובלוס אנג'לס. בין השנים 1987-1950 לימדה אמנות בבית הספר "דה שליט" ברחובות, וכשהייתה כבת 70 לימדה תחריט ב"בצלאל". גמזו רואה בה אחת מאמני התחריט החשובים בארץ. היא איירה את מרבית ספרי בעלה. היו לה חברים רבים מקרב האמנים, ציוריה נרכשו על-ידי מוזיאונים בארץ, היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות וכן ערכה תערוכות יחיד רבות בארץ ובחו"ל, אך לעולם לא רכשה לעצמה שם ומעמד כמו של בעלה. רק בשנת 1962, כשהיא כבר בת 46, נערכה לה תערוכת יחיד ראשונה. בשנת 1968 קיבלה מלגה מ"קרן פורד" ושהתה ארבעה חודשים בסדנה "תמרינד" בלוס אנג'לס. שם, כך אמרה, למדה את החתירה למושלמות.

סמילנסקי מספרת כי בעלה לא היה איש משפחה או אדם יציב, וכי תמיד שררו ביניהם יחסי אהבה-קנאה. למרות זאת, כך היא אומרת, היא לא סבלה, כיוון שהיא אישה עצמאית מאוד ויש לה חברים משלה ובני משפחה וכן עבודה ואמנות משלה. עם זאת, תמיד חיה בצילו של בעלה ולעתים נתקפה בדיכאון כי חשה שהוא כובל אותה. בנוסף, במשך 45 שנה נאלצה לגור בעיר רחובות, בבית אמו של בעלה, שהיה עבורה ככלא. יזהר היה קשור מאוד לאמו, וזו התייחסה אליה כאל מי שבאה לחמוס את רכושה. בשנת 1971 נתקף בעלה בדיכאון בגלל "אלם כתיבה" שנמשך 31 שנים והשפיע גם עליה. על אמנותה הייתה צריכה להילחם. "קודם כל יש העניין של מקום. כדי לכתוב צריך שולחן וזהו, אבל לאמנות צריך מקום, לתחריטים במיוחד. צריך גם חדר חושך וצריך חומצות, שאגב הרסו לי גם את הריאות…". לשאלתה של נרי ליבנה האם יזהר העריך ואהב את האמנות שלה, עונה סמילנסקי: "מנין לי לדעת? הוא לא אמר שום דבר רע, אז אני מניחה שכן. גם לא את הכל הראיתי לו". ב-2004 הפסיקה ליצור תחריטים בגלל בעיות בשורש כף היד, ומאז היא מתמקדת רק בכתיבה. סמילנסקי כתבה משך שנים רבות סיפורים לילדים ולמבוגרים, אך מעולם לא פרסמה אותם, להוציא את הסיפור "נעילה" העוסק בהלוויית אמה, שאותו פרסמה בכתב העת פרוזה. רק לאחר מות בעלה החלה כותבת במרץ.

מקורות:

גמזו, חיים, "נעמי סמילנסקי – תחריטים 1966-1976", מוזיאון תל-אביב, 1976, ד"ר חיים גמזו: ביקורת אמנות, בעריכת גילה בלס, מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006.

ליבנה, נרי, "היד שאוחזת בעפיפון", מוסף  הארץ, 22.9.06, עמ' 42-37.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס