, , , , ,

סמואל, אדית

Samuel, Edith

1907-1964

סמואל, אדית, 1907-1964, Samuel, Edith

נולדה באסן, גרמניה, לאב שהיה רב הקהילה, ולמשפחה שעסקה באמנות: אמה אנה הייתה ציירת, אחותה חוה (אוה) ציירת ופסלת, ואחד משני אחיה היה נגן עוגב ומלחין. משפחתה הייתה משכילה, דודהּ מצד אמה היה הפילוסוף והסופר סלומון פרידלנדר, ודודהּ מצד אביה היה הפילוסוף ארנסט סמואל.

בשנים 1930-1925  למדה פיסול ואמנויות גרפיות בבית ספר פולקוונג (Folkwangschule) באסן ובאקדמיה לאמנות בדיסלדורף, וקיבלה תואר שלMaster Student" ". באוקטובר 1932 עזבו ההורים את אסן ועברו לברלין, וב-1933 הצטרפה אדית אליהם. בין השנים 1938-1933 חיה ועבדה בברלין, שהייתה שוקקת חיי תרבות יהודית: איגוד התרבות, ה"קולטור-בונד", אירגן הצגות תיאטרון, תערוכות וקונצרטים. שם הקימה יחד עם והשחקן ובמאי ניקולאי אליישוב, את תיאטרון המריונטות. בנוסף ליצירת מריונטות עבור התיאטרון היא עסקה בפיסול, באיור ספרי ילדים וביצירת בובות דיוקן. בובות הדיוקן הן למעשה פיסול בחומר רך ובהן סמואל מתגלה כיוצרת דיוקנים מעודנת, בעלת סגנון מובהק ויכולת הבעה רבת-כוח. בובותיה נחשבות לעבודות פיסול לכל דבר וזכו אף להצלחה. מפסלי הדיוקן העשויים מבדים (כולם עד גובה 50 ס"מ), נותרו רק מעטים, ביניהם פסל דיוקן עצמי, שמהווים רק חלק קטן ממערך היצירות שיצרה אדית בנעוריה, טרם השבר הגדול. חלק מבובות הדיוקן מקבלות משמעות מיוחדת בשל התנאים בהן נוצרו: הן הוזמנו על ידי הורים או סבים וסבתות שילדיהם או נכדיהם נאלצו לעזוב את גרמניה. בובות הדיוקן היו אמורות להישאר כמזכרת במשפחות.

בשנת 1939 עלתה לארץ ישראל והתגוררה עם אחותה הציירת חוה סמואל בראשון לציון. זו היתה עלייה כפויה למקום שלא היה לו עניין ביצירותיה ולמקום שבו חשה זרה. כגרמניה, בארץ זרה שלא הכירה את שפתה, כאמנית בוגרת ומוכרת, בארץ של חלוצים ופועלים שלא הכירו את יצירתה, וכאישה, השונה כל כך ממה שהיה מצופה מהנשיות הישראלית החדשה. היא חיה עם חוה אחותה בדלות רבה, ומעולם לא נישאה, ולמרות עושרה הרוחני לא הצליחה לרכוש את השפה העברית. מתוך ההכרח להתפרנס נאלצה ליצור בובות קטנות של "פולקלור ציוני" מחומרים זולים. אדית צמצמה את עצמה עקב התנאים והמקום, ובובותיה הצטמצמו בעקבותיה. אולם היא מצאה דרך וכוח פנימי להשתלב בחברה החדשה, באופן שהתאים לעוני ולדלות, ופיתחה טיפוס של בובות קטנות בגובה 20 ס"מ בערך, שראשן ידיהן ורגליהן נוצקו בתבנית, בעוד שאת עצוב הגוף, צביעת הפנים ויצור הבגדים עשתה בעבודת יד. אך בניגוד לבובות פולקלור טיפוסיות, בובותיה לא משמשות מעין קולב לבגדים שמאפיינים עדות שונות וטיפוסים שונים. הדמויות שלה אינן "בובות אופי" כפשוטן אלא הם פסלים, עשירי מבע וסמליות, כמעט איקונות של מדינת ישראל הצעירה.

לצד הבובות יצרה גם בימות קטנות, עליהן התרחשו סצנות מחיי ישראל הצעירה ובהם תיעדה את החיים סביבה. בדרכה המיוחדת, תוך הדגשת היחסים החברתיים והאישיים בין הדמויות, נתנה ביטוי ל"אחרים" בתוך החברה בה חיה בראשון לציון. במקום לתעד את המציאות שהקיפה אותה בציור או צילום, היא ספרה את הסיפור על ידי יצירת דיוקנאות של אנשים, תוך שימוש בחומרים כמו עיסת נייר, גרביים ישנים, בדי כותנה וחוטים, איתם יצרה דמויות ריאליסטיות ושיקפה את סיפור התקופה, גם אם לא התכוונה לכך במודע. בתחילה ויצ"ו קנו את הבובות של אדית, אך מכיוון שהיה להן ביקוש גדול סמואל נתבקשה ללמד אחרים לייצר בובות. ואז טענו בויצ"ו שהיא דורשת כסף רב מדי (התשלום עבור הבובות אפילו לא כיסה את הוצאותיה) והעדיפו על פניה את העובדים אותם הדריכה, וכך הופיעו אלפי חיקויים גרועים וזולים לעבודותיה

בחנויות של ויצ"ו, שמחרו אלפים של בובות לתיירים. הבובות היו דומות בגודל ובחומרים, אך הן נראות נוקשות ולא טבעיות. למרות שסמואל התפרנסה בדוחק מעבודותיה היא סירבה להמשיך לייצר בובות קטנות (כדברי בתיה אביוב, העוזרת של סמואל בתפירת הבגדים לפסלי הבובות). בשנים לאחר מכן ייצרה בעיקר דמויות גדולות מעיסת נייר. אלה היו לרוב הזמנות בהן הנושאים ניתנו מראש. הן נועדו לפרסום של חברות שונות בתערוכות מסחריות. היא ייצגה את ישראל בתערוכות במילאנו טוקיו ומינכן, קיבלה פרס בתערוכת בובות בינלאומית באיסטנבול ובירושלים.

מקורות:

אורי בושויץ, אדית סמואל, קטלוג לתערוכת זיכרון, מרכז תרבות העמים לנוער, ירושלים, 1966.

אייזנשטרק, יהודה "בובותיה של אדית סמואל", במעלה עתון הנוער העובד, גיליון 23, 1952.

Genger, Angela, Reise nach Jerusalem Puppen von Edith Samuel (1907 – 1964), Alte Synagoge Essen, Kreismuseum Tecklenburg, Hessisches Puppenmuseum Hanau, Mindener Museum, German, .1987

סמואל, אדית, דיוקן עצמי, 50 ס"מ גובה, בדים, חוטים ועור, המוזיאון העירוני ראשון לציון, תאריך היצירה בלתי ידוע.

סמואל, אדית, דיוקן עצמי, 50 ס"מ גובה, בדים, חוטים ועור, המוזיאון העירוני ראשון לציון, תאריך היצירה בלתי ידוע.

© ד.מ. (דבורה מורג)