, , , , ,

ניקל, לאה

Nikel, Lea

1918-2005

ניקל, לאה, 1918-2005, Nikel, Lea

נולדה בז'יטומיר, רוסיה, ועלתה ארצה ב-1920. נישאה בתחילת שנות הארבעים וילדה בת, אך עד מהרה, ב-1946, נפרדה מבעלה. למדה ציור אצל חיים גליקסברג ואהרון אבני, אך עברה ל"סטודיה" של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי (יחד עם קליר יניב), ולכן נתפסה זמן רב כתלמידה שלהם, אם כי היא עצמה הכחישה את השפעתם וראתה את עצמה כמי שהושפעה יותר משהותה בפריז בין השנים 1961-1950. ניקל ראתה את עצמה כמושפעת מהרעננות ומהצבעוניות של מאטיס ומן הספונטניות של מירו, אך במיוחד הושפעה  בתקופת שהותה בפריז מסגנון ה"הטאשיזם" (כיתמיות -Tachisme ) – המופשט הצרפתי שהיה פופולרי בשנות ה-40 וה-50, והיה מקבילו של המופשט האקספרסיוניסטי האמריקאי. האקספרסיביות, הספונטניות והצבעוניות העזה של המופשט שלה היו שונים מסגנון הציור של מוריה, חברי אופקים חדשים. בציוריה שילבה בין צבע, קולאז', חריטה, פיסות בד חשוף וציור חצי אוטומטי הדומה לציור פעולה.

בשנות השישים נדדה ניקל ממקום למקום ושהתה בפריז, בישראל (אשדוד ואח"כ צפת), בניו-יורק, באפריקה וברומא, אך המשיכה להציג כל הזמן בארץ וזכתה לשבחים מהביקורת על ציוריה הנועזים, ובלטה כאמנית ייחודית שאינה שייכת לשום זרם או קבוצה. ניקל נחשבת לאחת האמניות החשובות בארץ, דווקא משום שתמיד פעלה מחוץ ל"סצנה" האמנותית: היא לא השתייכה לקבוצה כלשהי, לא הושפעה מאף סגנון אופנתי ופיתחה סגנון עצמאי משלה. ניקל לא שינתה את סגנונה בהתאם לאופנות חולפות והמשיכה לצייר בדרכה גם כאשר השתנו הסגנונות בארץ, אם כי התנסתה בטכניקות חדשות ועברה ממדיום הציור למדיום ההדפס.

בשנות השבעים חייתה מספר שנים בניו-יורק. ציוריה מתקופה זו הם גדולים, ומשולבים בהם מרכיבים שונים כגון פיסות בד. היא השתמשה ברשתות כדי להטביע על הציורים צורות רשת וכן אותיות ומילים. בשנות השמונים המשיכה בסגנון זה, שהפך חופשי ואוורירי יותר, לפעמים במונוכרומיות ולפעמים בצבעוניות ססגונית, כמו בציור "ללא כותרת" מ-1967.

ניקל היא אחת מאותן ציירות שהעמידו את אמנותן בעדיפות הראשונה, גם על חשבון בני משפחתה. כאשר נסעה לשהות בת 11 שנה בפריז, הותירה בארץ את בתה. היא עמדה תמיד על הצורך להפריד בין הביוגרפיה שלה לבין יצירתה, ומעולם לא קשרה את יצירתה לתכנים רעיוניים כלשהם. היא תמיד טענה שהיא "אמן" (ללא קשר למגדר שלה), ולכן גם סירבה להשתתף בתערוכה "אמניות באמנות ישראל", שנערכה ב-1998 במוזיאון חיפה, אף שנכללה בה בסופו של דבר, אך בלי ששיתפה פעולה עם האוצרת.

ב-1967 קיבלה את "פרס מגדל דוד" בירושלים, ב-1968 קיבלה את פרס משרד החינוך והתרבות, ב-1972 את "פרס סנדברג לאמנות ישראלית" מטעם מוזיאון ישראל, ב-1982 את "פרס דיזנגוף", ב-1985 זכתה במדליה מטעם אונסקו, ב-1987 זכתה ב"פרס גמזו", והיתה כלת "פרס ישראל" לשנת 1995. בשנת 1955 הציג מוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת רטרוספקטיבה שלה. בשנת 2002 הציגה גלריה זומר לאמנות עכשווית בתל אביב עבודות חדשות של ניקל משנת 1998. תערוכה של מבחר יצירותיה מתקופת מגוריה בפריז הוצגה במוזיאון מאנה כץ בחיפה ב-2004.

מקורות:

טייכר, אילנה, אמניות באמנות ישראל, (קט. תע.), חיפה: מוזיאון חיפה והאגף לתרבות עיריית חיפה, 1998.

ניקל, לאה ומיכאל כהן סגן, לאה ניקל, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל-אביב, 1997.

Danon, Dalia, "Lea Nikel",  Jewish Women, a Comprehensive Historical Encyclopedia, ed. By E. Hayman and D. Ofer, Shalvi Publishing Ltd., Jerusalem, 2006. http://jwa.org/encyclopedia

leanikel.com/RightMenuPage.asp?CatalogID=166&Lang=Hebrew

ניקל, לאה, 1967, שמן על בד, 89X41, אתר בית המכירות תירוש

ניקל, לאה, ללא כותרת, 1967, שמן על בד, 89X41, אתר בית המכירות "תירוש"

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס