, , , , ,

נימן, צלה

1911-1977

1911-1977

נימן, צלה, 1911-1977, Naman, Tzila

הציירת הראשונה שנולדה בתל-אביב (אז אחוזת בית), ובתו של אבא נאמן, מראשוני המתיישבים בתל-אביב. אבא נאמן היה אוטודידקט במכניקה ובפיזיקה, הקים ביפו בית מלאכה לייצור משאבות מים, היה צייר חובב ובנה את התפאורה להצגה המפורסמת "שולמית" של גולדפאדן, שעלתה ביפו בסוף שנות התשעים של המאה ה-19. ארבעה מנכדיו של נאמן הם פרופסורים למתמטיקה ולפיזיקה (נאמן, הררי, זלטקין) ונכדתו רות בן ישראל היא משפטנית. בנה של צלה, יונתן, אף הוא מתמטיקאי. יש לציין שלאור העובדה ששם האמנית מופיע בכתובים בגרסאות שונות, ביקשה בתה באופן מפורש לכתוב את השם בעברית בכתיב הנ"ל, כשם שנהגה אמה לחתום. עם זאת, ברשימה של זוכי "פרס דיזנגוף" שמה בלועזית מופיע כצילה נאמן Naman (וכך גם נכתב לעיל) ובאתרים אחרים שמה בלועזית כתוב Neiman.

נוף ילדותה היה רחוב לילינבלום, שם שימש ביתם מקום מפגש חברתי. יחד עם אביגדור סטימצקי הייתה נימן מראשוני תלמידיו של אריה אורלנד, צייר מסנט-פטרסבורג שהגיע לתל-אביב ופתח בה סטודיו. לאחר מכן למדה אצל נחום גוטמן ובתחילת שנות השלושים למדה בסטודיו של ישראל פלדי ברחוב אחד העם, שם למדה גם הציירת חיה שוורץ. נימן סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה במחזור של 1930/31, ולאחר ששתי אחיותיה נסעו ללמוד בז'נבה ב-1933, נשלחה היא לפריז ללמוד ציור. בפריז התגוררה בביתו של הצייר היהודי מנקס (Menkes) וגם למדה אצלו, ובמקביל למדה באקדמיה קולרוסי (Colarossi) וב"גרנד שומייר". היא הושפעה במיוחד מסזאן, אך גם מהאימפרסיוניסטים, מהאקספרסיוניסטים ומציירי אסכולת פריז, בעיקר היהודיים.

בשנת 1935 חזרה ארצה והציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה סטימצקי בירושלים. היא נישאה לנעמן סתוי וב-1936 נסעו השניים לננסי, שם הוא למד אגרונומיה והיא למדה אמנות וספרות. באותה תקופה ביקרה באיטליה ומאוחר יותר שהתה שוב בפריז. בתחילת 1937 שבה ארצה והשתכנה תחילה בירושלים, אך בשלב מסוים חזרה לתל-אביב וציירה את רחובותיה וכן מראות של מקומות שונים בארץ ובהם טבריה, צפת, כפר קנה בגליל וכפר האמנים עין-הוד, שהייתה ממייסדיו ב-1953. נימן הרבתה לצייר פורטרטים, טבע דומם ופרחים. היא הציגה במספר תערוכות יחיד והשתתפה בכל התערוכות של אגודת הציירים והפסלים. ב-1956 הציגה תערוכה כללית של יצירותיה במוזיאון תל-אביב וכן הציגה בחיפה ובבאר-שבע. בתערוכה שאצר יונה פישר ב-1972 במוזיאון ישראל בשם "האקספרסיוניזם הישראלי בשנות ה-30 וקשריו עם אסכולת פריז", הייתה לה נוכחות בולטת. הביקורות על עבודותיה היו אוהדות מאוד בדרך כלל, והיא זכתה ב"פרס דיזנגוף" ב-1966 (ע"פ גזית ועל פי רשימת הזוכים באתר הפרס בויקיפדיה, ב-1963 על פי מקורות אחרים), ובשנת 1968 כינתה אותה צלילה אורגד בעל המִשמר "הציירת הראשונה של הציור שלנו". נימן עבדה בעיקר בשמן ובגואש. הצבעים הבולטים בציוריה הם ירוק אמרלד, כחול אולטרה מארין ואדום קדמיום. היא הרבתה לרשום ולצייר בפסטל וגם באקוורל, ציורים ליריים ופיוטיים על נייר ועל זכוכית. אך בשנותיה האחרונות סבלה מבחינה בריאותית אך גם מבחינה אמנותית, כיוון שסגנונה לא התאים לסגנון "אופקים חדשים". למרות הביקורות הטובות ולמרות דעתם החיובית של  עמיתיה, היא נשכחה ולציוריה לא היה ביקוש. לאה ניקל, למשל, טענה שצלה נימן הייתה מן הציירים הטובים של שנות השלושים והארבעים, וכי היא אינה מבינה מדוע נזנחה. ב-1985 החליטו הציירות חיה שוורץ, ג'ניה ברגר ומינה זיסלמן לתקן הזנחה זו ולהציג תערוכה מקיפה הכוללת 70 תמונות מיצירותיה, בבית האמנים ברחוב אלחריזי בתל-אביב.

מקורות:

גזית, כרך כ"ז א-ד, -313-316

מרקוס, רות (עורכת), נשים יוצרות באמנות הישראלית 1970-1920,  סדרת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2008.

שבא, שלמה, "נערה מאחוזת בית", דבר השבוע (1985)

תמוז, בנימין (עורך), לויטה דורית, עפרת גדעון, סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, תל-אביב, 1980.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס