, , ,

לוקאלי, אוניברסאלי

(UNIVERSAL, LOCAL, (STYLES

"לוקאלי"  ו"אוניברסאלי" הנם שני מושגים בהיסטוריוגרפיה של אמנות ישראל (החוקרים גילה בלס וגדעון עפרת היו בין הראשונים להתייחס לסוגיה). לכל אחד ממושגים אלו  נתן ליישם מספר משמעויות. משמעות אחת של הלוקאלי (המקומי), מתייחס לאמנות שניתן לזהות במראה שלה את מקום מוצאה-אמנות שבה  אפיונים מסוימים של צבע צורה ולעיתים גם סוגה (ז'אנר, נושאים),  טיפוסיים לתרבות שהתפתחה בהיסטוריה של המקום . נוהגים למשל לומר כי  ציירי ונציה מעדיפים  ביטוי צבעוני על פני קווי. שימוש זה מתייחס דרך כלל לתרבויות מקומיות בעלות היסטוריה של מאות שנים לפחות, שבהן התפתחו המגמות הטיפוסיות. מראשיתה של האמנות הישראלית הצעירה,1906 (יסוד בצלאל),  חפשו האמנים דרכים ליצור אמנות מקורית וייחודית שתתאים לחידוש התרבות בארץ ישראל לאחר 2000 שנות גלות. אחת הדרכים, בעיקר בציור ובהדפס, הייתה לצייר בסגנון פיגורטיבי בעל אלמנט נרטיבי(סיפורי), מקומות ונושאים הניתנים לזיהוי קל  כמקומיים-קשורים לארץ ישראל ומכאן להיותו של הציור –ציור ישראלי  (גם אם הנושאים קשורים לתקופות מוקדמות: ירושלים למשל). מגמה זו יכולה לכלול יצירות של ציירי 'ארץ ישראל' כגון:  אריה לובין, ציונה תג'ר, ראובן רובין, ו נ.גוטמן ו גם את  נופי יצחק פרנקל המוקדמים. על אף שציירים אלו  מבטאים מודעות למגמות המודרניות באירופה בראשית המאה העשרים, בהן התמקדות בצבע ובצורה על חשבון הזיהוי של האוביקט המוכר והסיפור, הם נתפסים כאמנים בעלי סגנון מקומי. אמן בעל סגנון מקומי הוא מי שיגביל את ממדי ההפשטה כדי להותיר את המוטיבים המקומיים הניתנים לזיהוי על ידי הצופה.

יחד עם זאת צריך להוסיף כי הבחירה של  מרכיבי  הנוף או סוג השתיל בעציץ בפנים החדר, מראות הניתנים לזיהוי ואולי אף מוכרים מחיי היום יום של  הצופים, מבנים את מושג המקום המסוים על פי הקונטקסט הפוליטי תרבותי של האמן-ניתן לצייר את ירושלים מנקודות מבט שונות (ראה נופיצובה)

המושג 'אוניברסאלי' בהקשר ההיסטוריוגרפיה של אמנות ישראלית מתייחס  לאמנים ולקבוצות שגרסו כי התפתחותה של האמנות  הישראלית חייבת ראשית לכל  להיות קשורה להתפתחויות בעולם האמנות הכללי:'עולם-"יוניברס' 'כללי'-'אוניברסאלי'. הכוונה הייתה למגמות המודרניות באירופה-שנטו להפשטה כגון של בראק ,מאטיס והאקספרסיוניסטים-יהודים בפאריז וגרמנים, או הסגנון המופשט של אמנים כולדימיר קנדינסקי,ומאוחר יותר אמני צרפת וצפון אירופה במחצית המאה ה20 . בהקשר למופשט הנובע מקנדינסקי, למשל אצל הצייר זריצקי, נתן לומר כי המושג אוניברסאלי קשור גם  לתיאוריה של קנדינסקי ('על הרוחני באמנות', 1910-1912) של ביטוי לדמיון היוצר, המחובר לרוחניות אוניברסאלית מאחדת על חשבון הגשמיות החומרית. על פי קנדינסקי הסגנון המתאים לביטוי הרוחני באמנות הוא המופשט המסתמך על צבע וצורה שהנם בעלי תכונות 'אוניברסאליות': אדום הוא צבע חם והרבה מגווני הכחול הם צבעים 'קרים' היכולים לעורר תגובות בהתאם אצל קהל צופים רחב.

אכן השפה האוניברסאלית של צבע וצורה תורם היבט נוסף בדיון בשני המושגים 'לוקאלי' ו' אוניברסאלי' הבא לידי ביטוי במונח 'פלטה' (כאן-מבחר הצבעים וסידורם בציור). בעוד שבציור הלוקאלי משנות העשרים  מופיעים הרבה כחולים, ירוקים, צהובים וחומים- הרי אלו משתלבים בנושאים המקומיים –(וזאת גם אם ניקח בחשבון בחירות פוליטיות תרבותיות). אולם, גם בציור הנוטה למופשט אוניברסאלי של חלק מאמני קבוצת אופקים חדשים, שאינו מתאר מוטיבים מקומיים קלים לזיהוי- הפלטה יכולה להיות מקומית-מזהה וקשורה לאמנות ישראלית למקום. על פי הצייר יוסף זריצקי-המקום-ארץ ישראל –יבוא לידי ביטוי בציור של  צייר שספג את האור והצבע והנו בעל עניין חזותי, באור ובצבעים של ארץ ישראל. ציור כזה –על אף היותו מופשט-עשוי לעורר אצל מי שרגיל להתבונן באמנות מופשטת, הקשר לנוף המקומי.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורבקה נ. שוסטרמן