, , , , ,

לוי, פמלה

Levy, Pamela

1949-2004

לוי, פמלה, 1949-2004, Levy, Pamela

לוי נולדה בפיירפילד באייווה, ארצות הברית, והיגרה לישראל בשנת 1976 בעקבות בן זוגה, מבקר האמנות הישראלי איתמר לוי. מסוף שנות השבעים החלה להציג בתערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים, ולאורך השנים השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות.

גוף יצירתה של לוי מחולק לשתי תקופות יצירה עיקריות. במהלך התקופה המוקדמת, מאז עלייתה לישראל באמצע שנות השבעים ועד לשנת 1980, יצרה קולאז'ים עשויים מבדים, בז'אנר שבאותה העת כונה בישראל "אמנות נשים". עשייתה הושפעה מגל משמעותי של אמנות פמיניסטית שרווחה אז בארה"ב והחלה לחדור גם לישראל. במיוחד הושפעה לוי מהזרם הפמיניסטי האמריקאי שכונה  "Pattern and Decoration"ויצירתה התאפיינה בעבודת טלאים ובשימוש בחומרים רכים כגון טקסטיל, פרווה, תחרה, צמר וכיוצא באלה, תוך התמקדות  בייצוגים של הגוף הנשי, לדוגמא העבודה  בריכה ירוקה, 1979, המורכבת פיסות בדים, חומרים פלסטיים כמו יריעות צלופן, ודמות נשית של אישה בבגד ים הקופצת לתוך בריכה.

התקופה המאוחרת החלה בשנת 1980 ונמשכה עד למותה בשנת 2004, ובה ציירה בצבעי שמן על בד סצנות פיגורטיביות, המבוססות על צילומים שצילמה בעצמה, והמשלבות דמויות אנושיות וציורי נוף. ביצירותיה היא מציגה נערות מתבגרות בבגדי ים בבריכה או בחוף הים, או מראות קשים, כגון גוויות חיילים או סצנות אונס. בסגנון זה ביטאה לוי את חזונה לשידוד מערכות חברתי וערכי, במטרה לקדם סדר חברתי חדש ומתוקן יותר: מערכים בלתי היררכיים והקשרים חדשים, האמינה לוי, מאפשרים אופני ביטוי אלטרנטיביים, לא הגמוניים. בין יצירותיה בולטות פלסטינה, הולדת אומה (1988), אלגוריית אינתיפדה (1989) והנשיקה, אוגוסט (1993). כיום זוכות עבודותיה לפופולריות ולהכרה מצד הקהל והממסד האמנותי בישראל, אולם בעיקר מוכרת עבודתה המאוחרת, בסגנון הציור הפיגורטיבי, הרווחת בקרב הציבור ובקרב הממסד האמנותי.

לאורך כל דרכה האמנותית עשתה לוי חיבורים בין דימויים, חומרים ורעיונות, לעיתים ממקורות הרחוקים אלה מאלה מרחק רב.

ביצירותיה הרבות – הן מהתקופה המוקדמת והן המאוחרת – מאמצת לוי קומפוזיציות של דימויים הערוכים באופן בלתי היררכי זה לצד זה, ציוריה אניגמטיים, עוסקים בדימויים רב-תרבותיים, בדרך כלל מרובי דמויות ובעלי פרספקטיבות משונות, שאינם מתפענחים בקלות. בין אם היו אלה קולאז'ים עמלניים של בדים, התפורים יחד במיני טכניקות "נשיות" ובין אם היו אלה ציורים גדולי-מימדים שתוכנם גובב יחד טלאים-טלאים ממקורות צילומיים שונים לכדי קומפוזיציה בעלת אופי "קווילטי", מאופיין כל גוף עבודתה בהכנה יסודית ובתכנון מוקדם וזהיר, כמו גם בהערכה גדולה למגוון התרבויות המתקיימות זו לצד זו בישראל.

לוי זכתה בפרסים רבים, בהם פרס גוגנהיים בשנת 1980, פרס שר החינוך והתרבות לציור ופיסול בשנת 1990, מענק קרן גוגנהיים ב-1980, פרס ז'אק אוחנה, מוזיאון תל אביב, ב-1987,  ומענק קרן הייטלנד עבור נסיעה לברלין ב-1996.

מקורות:

גינתון, אלן, "הבת של לוט היתה ציירת", פמלה לוי – ציורים 1983-1994, קט. תע., מוזיאון תל אביב תל אביב, 1994.

דקל, טל, "הטלאת הנפש בעולם רב תרבותי: על יצירתה של פמלה לוי", מותר, כרך 16, 2008.

לובין, אורלי, "ארבע תמונות עם אישה אחת, שתי נשים, שלוש נשים, ארבע נשים וגבר אחד", פמלה לוי – ציורים 1983-1994 (אוצרת: אלן גינתון), קט. תע., מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1994.

לוי, פמלה, בריכה ירוקה, 1979.

לוי, פמלה, בריכה ירוקה, 1979. מדיה מעורבת, אוסף יובל לוי.

© ט. ד. (טל דקל)