, , ,

לוי, עמי

LEVI, AMI

1954-2013

עמי לוי ( 2013-1954 יליד צרפת ), פסל, למד במדרשה ברמת השרון, סיים  לימודיו בתחילת שנות ה80. כבני דורו,  לוי התאפיין בעולם דימויים פיגורטיבי  שמצא מימושו בחומרים ואופני עבודה שהיוו  אלטרנטיביה לפיסול האבן, העץ והברזל של הדורות הקודמים. עם זאת, בשונה מאמנים אחרים שנטו לפירוק ואו שימוש מתוך המוכן,  לוי  תר אחר מסמנים מאחדים. הוא שאף לתמונת עולם אחידה, הרמונית, אם כי רווית שניות ושנינות. בעוד, חלק גדול של פיסול דור ה 80 היה אינטימיסטי, לוי שאף לממש תמונה  עולם זו במרחבים  הציבוריים ובהם לסלול דרכי התבונות חדשות, כאלה המסוגלות  למזער  פאתוס  ומשחררות את היחסים בין צורה, דימוי  וחומר מהדפוסים המקובלים.

בעבודותיו המוקדמות כבמאוחרות, לוי היה נאמן לאותם היסודות שגיבש בשנות ה80 וראשית ה90:  הדימוי הבודד כדגם בעל תוקף אוניברסלי, שעל כן הן החזרתיות והן  הדגשת האחד/ המרכז לא סותרות זו את זו אלא מוצגות כמופעים שונים של אותו יסוד.  זאת ניתן לראות  במעקב אחר דימוי העץ ומוטיב הנוף או הגן שליוו  את לוי מראשית דרכו. העצים שנתפסו כמסמני תבנית נוף המולדת היו מוטיבים שכיחים באמנות ובאדריכלות הישראלית.  גם בעבודותיהם של אמני דור השמונים כדורון יהלום, ישראל רבינוביץ, צדוק בן דוד ואחרים, הברוש, הדקל, האורן  נכחו כצלליות פח וברזל, אם כדי לסמן מסעות מהארץ ואליה (יהלום) ואם כדי לדבר על שורשיות, טריטוריה  וסכסוך (רבינוביץ) או כתפנית מהסדר הפורמליסטי (צדוק באירועי תל חי 80).

העצים של עמי לוי, לרוב אינם כאלה. הם שקופים או משקפים. הם מעין זכוכית מגדלת המעצימה את הנראה דרכם, הם חלון, הם מסמנים מסלולי הליכה וצפייה. הם תחנה לעצירה ומחשבה. כדימוי בודד העץ  מזכוכית משמש גם כאמצעי של רשום באור, חפץ מוזר כאילו  מושתל  מגנים עליונים. עמוד, יתד ענק  המחזיק לא כלום, כפי שהוצג בביאנלה לפיסול בעין הוד ב 1994. המאמץ האדיר והמענג  על לא כלום  מעין גרסת עמי לוי  ללא חפץ של הפילוסוף  עמנואל קאנט.

לוי השתתף בתערוכות המרכזיות של העשור כולל קבלת פרס האמן הצעיר ונציגות  בביאנאלה לאמנים צעירים בפריס בהזמנת מוטי עומר. בתערוכה המוזיאלית  צבע טרי (1988) הציג  לוי תבליט אשר  ניתן לראות  בו  את עיקרי המוטיבים, דימויים ואופני עבודה אשר היו לאבני דרך ולמאפייני דרכו האמנותית. שנתיים מאוחר, כאשר הציגה האוצרת מרים טוביה את עמי  לוי בין  בחירותיה לתערוכה 'לקראת ה90', במשכן לאמנות  בעין חרוד היא כותבת:  "החומרים של עמי לוי  הם חומרי תרבות: עץ מעובד, כוכית, עופרת". אכן, התבוננות ביצירה זו  מגלה את מורכבותה: התבליט  נחווה כמודל אוטופי המשלב מזרח ומערב ולמעשה הוא  תחליף שכולו אשליה: העץ מזכוכית, הבריכה מעץ, המים לא מים אלא נוזל שהתקשה ונתחם בעופרת, גן ששורטט ממבט על והיטל צד כבמצרים העתיקה, ולבסוף, בריכה שהיא תכשיט. התבליט חוגג יופי, סדר, דיוק, פיתוי ואשליה. זהו  עולם מושגים אורנמנטלי, דגמי שמוצע בהסטות קלות, הדורשות השתהות כתנאי לקליטתן. מושגים אסתטיים אלה ואופן מימושם האינטלקטואלי/עמלני עמדו בניגוד לנרטיב מקומי שהציב את דלות החומר כאיכות מצטברת באמנות הישראלית, כשם התערוכה מ1986.

לוי  אימץ את הבינאריות כסכמה מערכתית בסיסית. הן ברשומים והן בסביבות הפיסוליות היחסים בין הפנים והחוץ, המלא והריק, השטוח והעמוק, הרך והקשה,  נבנים ומתפרקים דרך השימוש בהכפלות, דימויי ראי וכל תכסיס קומפוזיציוני, מחברי האוצר בתוכו פוטנציאל של תנועה. משחק עם קני מידה, יחסי גודל, קירבה וריחוק מוסיפים לסצנות נופך של חלום או תיאורי פנטזיה. Magic אך מרוסן ומאופק.המשחק בין מצבי צבירה פיזיקליים דמה למשחק בין מצבי צבירה אופטיים שהזכוכית הייתה לחומר המועדף לממשם.

אסטרטגיה נוספת שאפיינה את לוי היתה ריבוי התפקידים שמילאו אותם היסודות הבסיסים איתם ודרכם עבד. העץ מלה תפקידים רבים: לא  רק כדימוי – כפי שהגן  המשורטט לא היה רק מוטיב אדריכלי, אלא גם ידיעה מזה  ומצע לעבודה מזה. וגם העופרת הייתה עבורו כחומר לביצוע בתור עפרון הרישום וגם בעלת מוליכות רגשית ותרבותית. כפי שהגדיר זאת לוי באחד מהראיונות המוקלטים עמו בראשית ה90. נקודת ציון  במהלך התפתחותו של עמי  לוי כפסל בעל קול ייחודי הייתה ב 1994 בתערוכת יחיד שלו  במוזיאון רמת גן 'נופים ושיכונים' באצירת מרים טוביה בונה. בתערוכה הציג  מכלול עבודות שנבנו  חלקים חלקים בשלושה בתי מלאכה לזכוכית  על פי שרטוטיו המדויקים  של הפסל. ההצבה התבססה על יחידות חוזרות על עצמן.

גם בתערוכה הזו, היו לדימוי העצים תפקיד מרכזי אלא שהפעם הם הבנו את נופי הזכוכית המהונדסים, פרי הטכנולוגיה המודרנית  המשליכה את דימויה על המציאות הפוליטית והפיזית ונותרת שקופה, שולטת ואינה נראית.  נופים אלה היו הצעה אסתטית  ביקורתית ורדיקלית על רקע אמנות התקופה  על אודות מנגנוני ההבניה של הנוף והמרחב הישראלי. אולם השימוש המפתיע בזכוכית  אטמה את שדה הראיה של  שדה האמנות. הבחירה בחומר הפתיעה והרחיקה את הדיון מההצעה הפיסולית  המוצגת  לעבר הדיון בחומר ובעצם הבחירה בו, וזאת אפילו במסגרת קטלוג התערוכה. דגמי השיכונים כמוהם כדגמי הבית, הצריף, המעברות, המחנות, הלולים ומתקני המעבר למיניהם היו מוצרים ותוצרים אירוניים  במעבדה הפסדו-סטרילית, של הבניית מרחב בישראל, כביכול הבנייה שהיא ועקרונותיה שקופים, נאורים, רציונאליים, אוניברסאליים…  הצגתם כמכלול של נופים ושיכונים בתור היסוד המכונן של תפיסת החברה את עצמה  הייתה תופעה ייחודית ובלתי חוזרת  בממדי הפריסה שלה באמנות הישראלית בכלל ובמהלך יצירתו של עמי  לוי בפרט. וכיום, 30 שנה אחרי ואחרי לכתו של עמי נראה שהייתה כאן החמצה. קורה שהאמנות  מטרימה ומבשרת על אודות משהו שעדיין לא התעצב בלשון ואף בתודעה של האמן. אבל בהעדר שיח  ביקורתי לעיתים  מזדרזים  להגדיר את "המשהו"  שעדיין בלתי מוגדר על פי מושגי העבר והאופציה החדשה יורדת לפני שהובן  מה שהביאה באמתחתה. 

כפי כתבה דליה מנור בהקשר אחר אך מתאים מאוד להצעתו האסתטית של עמי על רקע שדה האמנות  דה אז "האמנות הישראלית לא קלטה את כל הרבדים של המודרניזם. הנטייה להחליש ואף לבטל את המימד האסתטי והגשמי באמנות תאמה את הנורמות".  העבודות של עמי  לוי הזמינו את הצופה להכיר בהיותו מסתכל, החש בעיניו את האובייקט שלפניו. בעבודותיו, הצופה הוזמן להיענות להנאה שגורמת לו ההסתכלות בדבר מה שהוא יפה בהישענותו על מערכות אידיאליות. היופי החומרי, הממד הקונקרטי הוצג  דרך החתירה לסדר ולחוקיות המרמזות על תנועה כמוסה, לטנטית, היוצרת מדימויים חוזרים את מוטיב  הקרוסלה, המניפה הספירלה.

בשדה הפיסול המקומי, העיסוק בזכוכית, היה תופעה יוצאת דופן, שבמובן מסוים הקדימה זמנו אך בה בעת  הייתה בעוכריו. גם לוי עצמו, בהצהרות החוזרות, אני לא glassman"  התגלה כשותף להלך רוח  שבו יש הבחנה ברורה בין מלאכה, עיצוב ואמנות פלסטית, שריד פוסט מושגי שפעל  כחוסם נוסף לקראת  דרכי ההתקבלות של עבודתו.

 

הערות ומקורות לעיון:

  1 מרים טוביה, שישיה אמנים סטודיו 10 (אפריל 1990,): עמ' 10).  

  2 http://amilevi.com/Exhibitions/h_exibition2_1.html   נדלה 1.2.2013

  3: עמי לוי, 1993-4, זכוכית, נופים, שיכונים, מוזיאון רמת גן לאמנות, רמת גן, 1994 (קטלוג). המאמרים נכתבו על ידי מרים טוביה בונה, רותי דירקטור  ורותי פיק.

  4 דליה מנור, פרספקטיבות, עמ' 18

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ויעל גילעת