, , , , ,

לאלו, חגית

Lalo, Hagit

1931-1961

לאלו, חגית, 1931-1961, Lalo, Hagit

נולדה בפתח-תקוה לאב שהיה מנהל "קופת מלווה עירונית" בפתח-תקווה ובן למשפחה ותיקה בארץ, משפחת שטרייט שעלתה ב-1908 מגליציה המזרחית, ולאם שהייתה דור שביעי בארץ, נצר למשפחתו של יואל משה סלומון, שבנתה את נחלת שבעה בירושלים ואת פתח-תקווה. לאלו גדלה בבית המשפחה המורחבת בפתח-תקווה, שהיה מרכז חברתי ומקום התכנסות לסופרים ולמשכילים. על רקע זה צמחה ופיתחה, לדעת טלפיר, חיי נפש אינטנסיביים לצד כוח אינטלקטואלי אנליטי. היא בלטה בכושרה השכלי עוד בבית הספר, והרבתה לקרוא ולבקר בתיאטרון, אך התקשתה דווקא בציור. למרות עליצותה ושמחת החיים שלה, היא לא ידעה להיות עצמאית ולחיות לבד ופיתחה תלות באחותה הבכירה ובאביה. לכן מות אביה כשהייתה בת 15 גרם לה משבר נפשי קשה. לאלו סיימה את לימודיה בבית המדרש לגננות על שם לוינסקי וב-1949 פתחה עם אחותה גן ילדים ברמת-גן. ב-1951 הצטרפה לאחותה שנסעה ללמוד באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בדרך ביקרה באיטליה ונחשפה לאמנות האיטלקית, ומפגש זה הרשים אותה ביותר והביאהּ לידי החלטה ללמוד חינוך ואמנות בברקלי, שם המליצו לה ללמוד גם ציור, ומאז התמקדה באמנות ובציור. היא רכשה לעצמה שם של ציירת מוכשרת והחלה להציג בתערוכות תלמידים במסגרת האוניברסיטה. בשלב זה היו ציוריה פיגורטיביים. בשנת 1957 זכתה בתואר מ.א. ובמלגת השתלמות בסטודיו של הצייר האנס הופמן, מחלוצי הציור המופשט האקספרסיוניסטי בארצות הברית.

בשנת 1958 חזרה ארצה והחלה להציג בתערוכות קבוצתיות, ושנה מאוחר יותר ערכה תערוכת יחיד ראשונה בגלריה כ"ץ. בארץ נחלה לאלו אכזבות רבות: לפי טלפיר, באגודת האמנים לא הסכימו לקבל אותה כחברה, ולמרות שהפסל יצחק דנציגר התרשם מעבודותיה, בסופו של דבר הוא לא צירף אותן לתערוכה של אופקים חדשים שהתקיימה אז בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל-אביב. (יש להניח שטלפיר מתכוון לתערוכה שהייתה אמורה להיפתח ב-1958 ונפתחה לבסוף באפריל 1959. כיוון שרצו לכלול בה גם אמנים צעירים, הוקמה ועדת תערוכה שבה ישבו זריצקי, דנציגר ווכסלר). מבחינה אמנותית השתייכה לאלו לאמנות האמריקאית של שנות הארבעים והחמישים, והושפעה משני המרכזים החשובים אז – זה שבסן פרנסיסקו, השׂם דגש על צבע, וזה שבניו-יורק, שם התפתח המופשט האקספרסיוניסטי וציור-פעולה, שהפכו לסגנונות המובילים באמנות האמריקאית. ציורה היו מופשטים, בצבעים עזים – כפי שנתן לראות מהציור ללא כותרת, 1956. בסופו של דבר לאלו לא התקבלה על-ידי הממסד האמנותי בארץ, שנשלט אז על-ידי "אופקים חדשים". היא התקבלה  לעבודה במוזיאון בצלאל, אך לאחר כמה חודשים פוטרה בטענה שאין להם תקציב עבורה. גם נישואיה נכשלו וגרמו לה משברים נפשיים. לבסוף נאלצה לחזור לביתה שבפתח-תקווה ולעבוד כספרנית ב"שערי ציון", עד שב-1961 שמה קץ לחייה. לאחר מותה נערכו מספר תערוכות לזכרה בתל-אביב, בחיפה, בפתח-תקווה ובירושלים, ורק אז זכה כישרונה להכרה רחבה יותר. ציוריה נכללו גם בתערוכה העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, שנערכה במשכן לאמנויות בעין חרוד, מתוך סדרת התערוכות של 60 שנות אמנות ישראלית.

מקורות:

בר אור, גליה וגדעון עפרת (אוצרים), העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנויות, עין חרוד, 2008.

טלפיר, "אמנים בישראל שהלכו לעולמם", גזית, כרך כ"ו, א-ח, 301-308, חשון תש"ל (1969)

לאלו חגית

לאלו, חגית (1961-1931), ללא כותרת, 1956 בקירוב, שמן, 61X50, עזבון האמנית

 כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס