, , , , ,

זיסלמן, מינה

Sisselman, Mina

1916-2010

זיסלמן, מינה, 1916-2010, Sisselman, Mina

נולדה בנוה-צדק, תל-אביב, למדה ציור אצל ישראל פלדי, חיים גליקסברג, יצחק פרנקל ואצל משה קסטל. לדבריה, ב-1946, עוד לפני תחילת פעילות אופקים חדשים, התארגן גרעין קטן וחשוב שנקרא המרכז לתרבות מתקדמת ביוזמתם של אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, מרסל ינקו ובעיקר אויגן קולב. למרות גילה הצעיר היא צורפה אליהם והציגה אתם במוזיאון תל-אביב. יש לציין שזיסלמן התכוונה בדבריה לתערוכה קבוצתית של שמונה אמנים שנערכה ב-1946 במוזיאון תל-אביב, ובמרכזה עמד מרסל ינקו. תערוכה זו לא אורגנה על-ידי "המרכז לתרבות מתקדמת", אם כי ביטאה את רוחו. ב-1947 נסעה לארצות הברית בחיפוש אחר מקום לימודים שאין בו מסורת ויש בו פתיחות רבה. בכך גילתה את ייחודה לעומת אמנים ישראליים אחרים שביכרו לנסוע לפריז. בארצות הברית למדה בבית הספר של המוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון ומאוחר יותר בבית הספר "אוזנפנט" (Ozenfant School of Art) בניו-יורק. זיסלמן טוענת כי בעוד שאמני "אופקים חדשים" רצו להיות בינלאומיים ולכן פנו למופשט, רצו אמני המופשט בארצות הברית דווקא להיות "אמריקאים" – עובדה שגרמה לה להבין שעליה להישאר מקורית ונאמנה לעצמה ולא לחקות אמנות "בינלאומית". ואכן, כאשר חזרה ארצה בשנת 1954 החלה לחפש דווקא אחר מאפיינים ים-תיכוניים. לדבריה, באותו זמן המופשט האקספרסיוניסטי בארצות הברית מוצה והיה בירידה, בעוד שבארץ הוא עדיין שלט. זיסלמן טוענת שהציירים המובילים בארץ, שהיו גם מורים לאמנות, העלימו מתלמידיהם את הזרמים המודרניים האחרים שהיו חשובים לא פחות, כמו הסופרמאטיזם והקונסטרוקטיביזם.

ב-1956 הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב ובה ציורים גדולים עם משטחי צבע חזקים ותעשייתיים, בצירופים בוטים של שחור תכלת ואדום, שגרמו לביקורת לשבח את האקספרסיוניזם הנועז שלה. היא המשיכה לחפש אחר הים-תיכוניוּת, שהתבטאה לא רק בצבעים (כחול למשל) ובקונטרסטים חזקים של אור וצל, אלא גם בציורי חצרות ים-תיכוניות וקברי שייחים ערביים בתוך המרחב האינסופי של הנגב. בשנות השישים והשבעים יצרה ציורים תלת-ממדיים של תיבות תלויות המצוירות בחלקן הפנימי, עם צבעים פלואורסצנטים. היא השתמשה גם במברשת אויר, טכניקה שהגיעה מעולם הגרפיקה והפרסום והייתה נפוצה בפופ ארט האמריקאי בשנות השישים, אך עדיין לא הייתה מוכרת בארץ. ביצירות רבות הגיבה זיסלמן לנושאים פוליטיים ואקולוגיים, והייתה מעורבת במידה שווה הן בנושאים של איכות הסביבה והן במלחמות ובמהפכות בישראל ומקומות שונים בעולם. בציוריה משנות התשעים היא מפנה כלפי האנושות אצבע מאשימה על הזנחתה ואדישותה. עם זאת, לדעתה, יש צורך להקדיש גם מקום ל"פסק זמן", ובתערוכה בשם "כדור רגל", שהציגה ב-1988 בגלריה אוסמן בתל-אביב, ציירה את מגרש הכדורגל בצבעים בהירים ועליזים, הדביקה דמויות שניתן להזיזן והוסיפה שמות כוכבים כגון מלמיליאן ומרדונה.

בין השנים 1970-1955 כתבה זיסלמן ביקורת אמנות בעיתונים  דבר, הפועל הצעיר ו-על המשמר, ובין השנים 1980-1964 לימדה במכון אבני. זיסלמן תכננה גם מספר אתרי הנצחה שזכו בפרס ראשון, כגון אתר הנצחה לסיירת אגוז ברמת הגולן ב-1971 (יחד עם משרד לוטן אדריכלים) וכן אתר הנצחה לחיל ההנדסה בקיבוץ חולדה (יחד עם אדריכל דורון צפריר). היא הציגה בתערוכות יחיד רבות (כ-14, כך על-פי הרשימה שהציגה בספרה) וכן בתערוכות קבוצתיות. בשנת 2006 הציגה בסטודיו שלה בנווה-צדק את התערוכה "שכבתי עם לאונרדו ואלגרקו קינא". זיסלמן זכתה בפרסים רבים, בהם "פרס דיזנגוף" ב-1958, "פרס ההסתדרות" ב-1964, "פרס המועצה לחינוך ותרבות" ב-1992 ובשנת 2006 זכתה ב"פרס מועצת הפיס לתרבות ואמנות".

מקורות:

זיסלמן, מינה, מינה זיסלמן, עבודות, "אוהבת את לאונרדו, אל גרקו מקנא", מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, 2006?,

מרקוס, רות (עורכת), נשים יוצרות באמנות הישראלית 1970-1920,  סדרת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, 2008.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס