, , , , ,

גרוסמן, הדוויג

Grossmann, Hedwig

1902-1998

גרוסמן, הדוויג, 1902-1998, Grossmann, Hedwig

קרמיקאית שהייתה בין האמנים הגרמנים החשובים שעלו ארצה ב-1933 וכך גם בעלה, רודי להמן (1903-1977), פסל ואמן חיתוכי עץ, שלמד אמנות בברלין בתקופת השיא של האקספרסיוניזם. גרוסמן הוכשרה כגננת בסמינר למורים בברלין, ובמקביל למדה קדרות והתמחתה בעבודה על אבניים. בין היתר השתתפה בקורסים בבית הספר הטכני לקרמיקה בברלין, במהלכם נחקרו ונותחו החומרים הקראמיים השונים. בשנת 1929 שהתה כמה חודשים בגיביכנשטיין ולמדה בבית הספר הטכני לאמנות ולאומנות, שהמשיך את מסורת ה"באוהאוס". לאחר שסיימה את לימודיה בסמינר למורים שימשה מדריכת נוער בתנועה הציונית "כחול לבן". בשנת 1933 עלתה עם רודי להמן לארץ, והשניים התיישבו בחיפה, שבה נמצאו תעסוקה בתחום התעשייה ואף מסורת של תרבות "יקית". בשנת 1937 עברו להתגורר בירושלים והקימו שם סטודיו לפיסול ולקרמיקה. ההכשרה שקיבלה גרוסמן הן כגננת והן כמדריכה כיוונה אותה לתפקיד המרכזי שמילאה במהלך שנותיה בארץ – מורה לקרמיקה שהעמידה דורות של יוצרים, בהם כמה מן הפסלות החשובות בארץ, כמו שושנה היימן (שלמדה גם עם רודי להמן) וגדולה עוגן. גרוסמן הייתה שאפתנית והחשיבה את יצירתה האמנותית, אך מצאה סיפוק רב גם בהוראה וגם בריפוי בעיסוק – תחום שבו נחשבה למחדשת. בשנת 1953 היו גרוסמן ובעלה מראשוני המתיישבים בכפר האמנים עין-הוד. גרוסמן לא התאקלמה במקום, וב-1956 חזרה לירושלים, בעוד שבעלה נשאר בעין-הוד. בשנת 1959 עברו בני הזוג לגבעתיים, ובשנת 1964 שכנעה גרוסמן את ראש העיר להקים את המכון לאמנות בגבעתיים. היא ניהלה את המכון, ובעלה לימד בו. ב-1977 מת רודי להמן, וגרוסמן המשיכה לעבוד וליצור בביתם בגבעתיים עד מותה ב-1998.

גרוסמן ובעלה העריצו את הפסלים ואת הכלים של העמים הקדומים שישבו בארץ-ישראל, אז כנען. הערצה זו הייתה משותפת לקבוצה של אמנים, סופרים ואנשי רוח, שפעלו בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים וחיפשו את השורשים הישראליים לא בתרבות היהודית הגלותית, אלא בתרבות הכנענית הקדומה, ועל כן כונו חברי הקבוצה "כנענים". חברי הקבוצה פנו לתנ"ך לא מתוך תפיסה יהודית מסורתית, אלא כדי להפקיע אותו מידי הדתיים ולראות בו מעין מדריך חזרה לשורשים. אך בעוד שסגנון פסליו של להמן היה מתפתח, כנראה, באופן זהה בכל מקום שבו היה מתיישב, כדברי גדעון עפרת, ופסליו הצביעו על השפעה פרימיטיביסטית כללית שרווחה באמנות המודרנית, הרי שעבודות החֵמר של גרוסמן ינקו את השראתם מהמקום. בספרה החרס כותבת גרוסמן כי האמן הרגיש הוא זה המושרש בארצו, יוצר באווירה המקומית המיוחדת לה ומחפש בה אחר צורותיו במטרה לפתחן לסגנון מקומי מקורי. אך, לדבריה, זהו תהליך ארוך שמתפתח במשך דורות והאמנים יכולים רק להכין את הקרקע, אך לא לזרז את התהליך. גרוסמן העריכה יצירות הפונות לרגש ואינן נזקקות להסברים שכלתניים, ולכן אהבה אמנות פולקלוריסטית. לדעתה, מוטיבים עממיים ולאומיים מעניקים לאמנות עושר צבעוני. עם זאת, יצירתה דווקא דלה בצבע ומבטאת את היותה של ישראל ארץ צחיחה וחסרת משאבים. למרות שהכירה היטב את הממצאים הארכיאולוגיים של כלי החרס – מחלקת העתיקות הממשלתית פנתה אליה פעמים רבות כדי לקבל חוות דעת על הטכניקות ועל החומרים של הכלים – ולמרות שרצתה לפתח אמנות מקומית, בכל זאת סירבה לחקות את הצורות ואת העיטורים של הממצאים הארכיאולוגיים. כליה הפשוטים מבטאים את ה"עוני" המקומי, כפי שמגדירה זאת מרים יזרעאל. הם בעלי דפנות עבים, צבעם כחומר השרוף והיא נמנעת מגימור מעודן.

כפי שמתרחש ברוב המקרים שבהם שני בני זוג הם אמנים, גרוסמן התייחסה ללהמן כאל האמן החשוב והמוכשר ממנה, למרות שבתחילת דרכם ראתה את שניהם כשווים וחלמה על שיתוף פעולה. בסופו של דבר הלך להמן בדרכו (לא רק בנוגע לאמנותו אלא גם ביחסיו עם נשים שונות), ובעוד שהיה הוא משוחרר מדאגות, הייתה היא – המעשית והמאורגנת – צריכה לדאוג לפרנסתם. להמן התפרסם כפסל בשעה שהיא נתפסה כמעצבת כלים. ייתכן שמסיבה זו פנתה גרוסמן בשנות הארבעים לפיסול בחֵמר, כדי להוכיח לעצמה ולסביבתה שגם היא יכולה לפסל. בפסליה רואים עד כמה הייתה מופשטת, למרות הייצוג הפיגורטיבי, כמו בפסל זוג (1943).  הן ההפשטה והן הקשר אל הארץ נראים בבירור בקבוצת הפסלים דמויות בדואיות צועדות, המוצגת במוזיאון ישראל. גרוסמן לחמה כדי להפוך את החֵמר לחומר פיסולי לגיטימי, ובמקביל שאפה לפתח את תחום העשייה הקראמית בארץ. היא הייתה דמות מובילה ב"ארגון קדרי ישראל" וב"איגוד למחקר קראמי".

מקורות:

גרוסמן, הדוויג,  החרס, ספריית שדה, תל-אביב,  1971-1972.

טייכר, אילנה (אוצרת), אמניות באמנות ישראל, קט. תע., מוזיאון חיפה והאגף לתרבות עיריית חיפה, חיפה 1998.

יזרעאל, מרים, "זהירות, שביר", כל העיר (22.2.1991), עמ' 76.

קלר, הלגה,  פיסול כמולדת, רודי להמן והדוויג גרוסמן, חייהם ויצירתם, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2005.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס