, , ,

נונה אורבך

LIVE HEDGE NONA ORBACH

בתערוכה "גדר חיה" שהוצגה בגלריה טובה אוסמן בתל אביב (מרץ, 2004), מציגה נונה אורבך תערוכת המשך ל"תל נונה" שהוצג במוזיאון הימי הלאומי בחיפה (מרץ, 2001). לתערוכה שלושה חלקים נפרדים – משלימים. תחילתה ברישומים על נייר הלקוחים מתוך הסדרה "1000 רישומים". אורבך שרטטה באמצעות עפרונות וגירי שמן דימויים מרומזים ששורבטו על מלבני נייר קטנים. לצד הדימויים הוצבו על קיר סמוך פסי עץ צרים שנתלו על גדר. בחלון הונחה סירה דמוית סרקופג עשויה טיח.

הרישומים, הגדר, ו"הסירה" מתפקדים כ"מסע" ויזואלי של פירוק והזרה של הזהות והתרבות המקומית. בין הזמן/מרחב המיתי של התל לזמן/מרחב האקטואלי שמקיפה הגדר, אורבך רושמת ומפסלת את מצבי הצבירה השונים של הישראליות המבעבעת. פרוק הישראליות לחלקיקי עבר פורש דיון נוקב בחומרים מהם בנויה הזהות המקומית, ובתוך כך במעמדה של הפרקטיקה הארכיאולוגית בתרבות הישראלית.

תל: חוק שימור החומר

מדינת ישראל זרועה תלים וחורבות. התל הוא הייצוג החזותי של ערמת הזמן המצטבר, דגימה ויזואלית של ההרס שהותירה התרבות האנושית. לתל נוכחות דרמטית בנוף. שכבות הזיכרון הרבות המגובבות בו זו על זו מקנות לו אפקט אנכי ומתריס. הבליטה המלאכותית של התל פורעת את כללי התחביר הטופוגרפיים. בדרמטיות צופנת סוד היא מזדקרת מעל הקרקע, מקפלת בין שכבותיה מרחבים, זמנים ומהלכים. העבודה "תל נונה" מטפלת בלוח הזיכרון הגדול שהשאירה ההיסטוריה האנושית במרחב המקומי ובמשמעויות המוענקות לו בתרבות הישראלית העכשווית.

לממצאים הארכיאולוגים תפקיד מרכזי בבינוי העבר המיתי של האומה. מבט המעמקים שמספק התל אל תהומות העבר ותהומות הנפש הפכו לפיכך לחומרי הגלם של האומה העברית המתיילדת. במשך שנים הפך התל למושא של חפירה נמרצת שהיפכה את קרביו כדי למצוא בו שייכות יהודית אל המקום. האתרים, ה"גנים הלאומיים" והמוזיאונים הרבים המנקדים את נופי הארץ הם עדות לפעולה זו. הסירה/ סרקופג של אורבך משחזרת, לכאורה, פעולה זו אך גם הופכת אותה על פיה. שכן אורבך חילצה "ממעבה האדמה" בסטודיו בו עבדה דווקא רמז לתרבויות האחרות, הלא עבריות, שאחזו בארץ והטביעו בה את חותמן. הריאליזם ו"האותנטיות" שכמו טבועים במוצג של אורבך שולחים גם קריצה מבודחת לכיוונו של המאמץ הארכיאולוגי המדעי. בניגוד לממצאים ולעדויות "התקינים", אלה שמוגנים בויטרינות ומלווים במלל רב, הונחה הסירה/סרקופג בפשטות בחלל הריק של הגלריה. כמי שלא עברה תחת מבטם הפרופסיונאלי של ציידי העבר, היא נותרה חידתית וצופנת סוד. הסירה/סרקופג כמו חמקה מנתיבי הבירוקרטיה הארכיאולוגיים, מותירה את ממשותה החומרית עירומה מכל הקשר. ללא עיגונה במרחב פוליטי-לאומי-מדעי, היא הפכה ללא יותר, מהדבר עצמו.

במישור המטפורי, ניתן לראות בסירה/סרקופג את הייצוג של ההיסטוריה. בין התנועה הקלה והנזילה של הסירה ובין תפיסתה כארון המתים, מתגלמים בה ממדי הזמן והמוות. במובנים רבים הסירה/סרקופג לועגת לניסיון לטוות את הזהות המקומית מרסיסי העבר. העבר שנחפר עד זרא, היא אומרת, יישאר לעולם חידה סתומה. מתה. דומה כי גם ניסיונות שימור העבר מוגבלים. הניסיון לאצור את העבר כבר מגלם את המאבק הסיזיפי בכליה שממיט הזמן. אפילו פענוח העבר מתאפיין בנזילות מתמדת. כמו הסירה/סרקופג מתערסלת גם הפרשנות בין גלי האפנות המתחלפות ורוח הזמן.

רישום: דלות החומר

מן העדויות הארכיאולוגיות צועדת נונה אל עולם של דימויים השייך אל מחוזות הציונות החלוצית. נוכח מוצקות החומר ממנו נוצרה הסירה/ סרקופג, נדמים רישומי הנייר לעור שקוף ודק. אורבך שרטטה עליהן בתנועות עדינות ומרומזות: ברוש בודד, סירה, עלה נידף וגלגל. הארכיטיפים של התרבות החדשה נראים מבעד לרישומים אמורפיים ושבריריים. ללא פנים וללא חוץ ומנותקים מכל הקשר, הם חפים מכל יומרה היסטורית וקישור תרבותי ברור.

סדרת הרישומים הגדולה מקובעת כולה בפורמט אחיד של 35X35 ס"מ. האחידות הצורנית של דפי הנייר מרמזים על האחידות המבנית לתוכן נוצקה הזהות המקומית ועל כללי השיח הקולקטיביים שהפיקו אותם. מה מספרים לנו הייצוגים הללו על הבית הלאומי? על אלו תלים הם נבנו? מה קדם להם ומהו עתידם?

למרות שחלק מן הדימויים מצוטטים שוב ושוב בתרבות העברית, צירופם יחד יוצר הבהובים מקוטעים של מציאות. כזהו הברוש הנושא אלינו ניחוחות של פרדס ישן במושבה וותיקה, ומסמן את גבולותיו של בית הקברות הצבאי. כזהו גם העלה שצנח מענפיו של אחד מעצי ארץ ישראל, שעטפו בעבר בנוף קדומים מקראי את הרי הארץ ומורדותיה. אולם למרות מובהקותם, הדימויים קלושים ואווריריים כל כך עד שנדמה כי מסתתרת מאחוריהם תרבות או זהות מובחנת. הקורים הדקים שמעגנים את הדימויים ב"מקום" מספרים לנו על אחיזתם הרפה. הדלות, כך נדמה, לא נולדה מתוך הגודש החומרי הטמון במעבה ההאדמה, אלא דווקא מתוך הראשוניות המאפיינת אותה. כך, בין הזמן המיתי המחזורי לזמן ההיסטורי הקווי, בין המרחב המקראי הקדום למרחב הלאומי, מניחה נונה רשתות של גדרות ושאלות, על עצמנו, על החיים.

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודליה יפה מרקוביץ'