, ,

בצלאל

BZALEL SCHOOL OF ART

הסיפור של ייסוד "בצלאל" בירושלים (1906), נטוע עמוק בסיפור ההיסטוריה היהודית, בעיקר זו של המאה התשע עשרה והעשורים הראשונים של המאה העשרים. אמנות ויהדות היו בבחינת "תרתי דסתרי": מחד מגילות אסתר מעוצבות בעיטורים ייחודיים, הגדות של פסח בצידן איורים אלמותיים ( הגדת ראשי הציפורים, הגדת אמסטרדם ), עיצובים מיוחדים לארונות קודש ולפרוכות בבתי כנסת. בצד מלאכת האומנות נוצרו ע"י אומנים "כלי קודש" כתרים ורימונים לספרי תורה, בשומות לברכת הבשמים בהבדלה במוצאי שבת, פמוטים לנרות שבת, חנוכיות ועוד. מאידך הציווי: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה …" שגרם ביהדות אנטגוניזם נגד היצירה האמנותית.

בתולדות האמנות היהודית, המאה ה19 הביאה לתחילתה של מהפכה. תנועת ההשכלה היא שגרמה לצעירים בעלי כשרון ופוטנציאל אמנותי, לצייר או לפסל, להצטרף למוסדות בהם לימדו אמנות באירופה. היו אלה בודדים בתחילת הדרך כדוגמת מוריץ דניאל אופנהיים (גרמניה 1800-1880), מאוריציו גוטליב (פולין 1856-1879) הפסל מרק רנטוקולסקי (רוסיה 1843-1902), יוסף ישראלס (הולנד 1824-1913), מקס ליברמן, איזידור קאופמן, שמואל הירשנברג .

בוריס זלמן דב שץ יליד העיירה וורנו שבבלרוס, בן למשפחה חרדית היה בן חמש עשרה כשעבר ללמוד בישיבה בעיר ווילנה, אותה נטש והחל ללמוד אמנות בבית הספר לציור. לימים הצטרף ל"שאלו שלום ירושלים" שהייתה אגודת 'חובבי ציון'. רעיונותיו של מנהיג התנועה ,פרץ סמולנסקין, היוו גורם משפיע בעתיד על הנושאים אותם בחר בוריס שץ לפסליו, נושאים מההיסטוריה היהודית הקשורים לציונות, מתתיהו וחיי משה. נושא משה, מבטא גם את הקשר בין שץ לרעיון התחייה הרוחנית של אחד העם, שאף ביקר ב"בצלאל" 1911. הקשר העמוק עם האגודה הציונית אף השפיעה על הגעתו של שץ לארץ ישראל ב1906.

בתחילת 1888 עבר שץ לוורשה ושימש שם כמורה לציור וכיור, בעיקר במוסדות חינוך יהודיים. באותה תקופה צייר את  אביוני העיר, את הרוכלים בשווקים של ורשה, כמו גם פיסל דמויותיהם בפסלונים קטנים. לצד אלה יצר תבליטים קטנים והחל בעבודה על הדפסי אבן.  בקיץ 1889 נשא לאשה את ג'ניה ז'ירמונסקי ויחד עברו להתגורר בפריז. בבירת צרפת פגש את מרק אנטוקולסקי שהכיר עוד בשהותו בווילנה ולמד אצלו פיסול. שץ למד גם באקדמיה לאמנות של פריז והשתלם בציור אצל האמן פרדיננד קורמון.

עשר שנים מ1895 ועד 1905 שהה שץ בסופיה בירת בולגריה. כנראה שהגיע לשם בעקבות הזמנתו של פרדיננד מלך בולגריה, שנחשף ליצירותיו בביקור בפריז. שץ הפך לאמן חצר המלוכה וכן היה ממייסדי האקדמיה המלכותית לאמנות בבולגריה  ועמד בראשה.

פגישה ראשונה בין בוריס שץ להרצל הייתה בקונגרס הציוני החמישי בבאזל (1901).בקונגרס זה הוצגה תערוכת יצירות של אמנים יהודיים ביוזמת מרטין בובר. שץ העלה בפני הרצל את תכניתו לייסוד מוסד אמנותי בארץ ישראל. בתגובה כתב לו הרצל מכתב עם הרעיון ליצירת בית ספר לאמנות . פגישתם הבאה הייתה בעיר וינה ב1903, שם שטח בוריס שץ את עיקרי רעיונותיו להקמת מוסד הוראה וסדנאות יצירה אמנותית, שיאפשרו למהגרים יהודים ליצור אמנות ולייצא אותה לאירופה ובכך ימצאו מקור פרנסה ומחיה. באותה פגישה העלה שץ את השם "בצלאל", בעקבות שמו של האמן, בונה המשכן, בצלאל בן אורי.בקונגרס הציוני השביעי בבאזל (1905), לאחר פטירתו של הרצל ב1904, העלה שץ בפומבי את הרעיון להקים בירושלים,בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת.

באותה שנה עזב את בולגריה ועבר להתגורר בברלין, מקום בו התרכזו רבים ממנהיגי הציונות. שץ רתם את ידידו האמן אפרים משה ליליין (ליליאן) לרעיונו ובעזרתו הפיץ את "חלום בצלאל" בין מנהיגים, תורמים פוטנציאליים וארגונים יהודים והוקם ועד פעיל שכלל גם את אוטו ווארבורג. ובאוקטובר 1905 הוכרז רשמית על יסוד בית הספר "בצלאל". ליליאן עיצב את הלוגו של המוסד המתהווה בצורה של שני כרובים מהמשכן .

השם הרשמי של המוסד היה "בצלאל – בית המדרש לאומנות ולמלאכת האמנות". בינואר 1906 הגיעו בוריס שץ, א. מ. ליליין (ליליאן) והצייר יוליוס שטראוס לירושלים, במטרה להתחיל באופן מעשי בפעילות "בצלאל". ההתחלה הייתה במבנה ברח' החבשים וביסוד סדנאות לצורפות וליצירת חפצי אומנות, מוצרי 'יודאיקה'  במטרה להתפרנס ממכירתם לתיירים, לעולי רגל וגם לתושבי הארץ.

קרן קיימת לישראל רכשה שני בתים מהאפנדי אבו שקיר, בנינים הנמצאים עד היום ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, לשם העביר שץ את פעילות "בצלאל". כך החל להתגשם רעיונו של שץ להפוך את "בצלאל" למרכז רוחני ותרבותי של העם היהודי. לסדנאות הראשונות הוסיף שץ בתי מלאכה לריקוע, לפיליגרן, לאריגת שטיחים, גילוף בעץ ומקלעת קש. רצונו היה להוסיף במהרה סדנאות להדפסי אבן, לפיסול וגם לאמנות הציור. ב1911 יזם מושבת אומנים  של צורפים בני העדה התימנית בבן שמן שהפסיק לפעול ב1914.

בבית הספר למדו אומנות ילדים וילדות בגיל העשרה, סטודנטים מבוגרים יותר יכלו לשלב בין אמנות ואמנות.  באוטוביוגרפיה שכתב הצייר ראובן רובין הסביר כי עזב את "בצלאל" לאחר כמה חודשים  ב  1912 כי נאלץ לעבוד במחלקת השנהב למרות שהגיע ללמוד אמנות.

חזונו של שץ היה רחב, תלמידי האמנות למדו עברית, זאולוגיה, בוטניקה והמורה 'יריץ' העביר שעורים בחינוך גופני לכלל התלמידים.

קובץ המורים שהגיעו מאירופה ללמד בבית המדרש לימדו איש איש על פי סגנון היצירה המקובל עליו. השפעתו של א.מ.ליליין  (שעזב לאחר מספר חודשים לגרמניה) הייתה ניכרת, תלמידים כדוגמת שמואל בן דוד או יעקב שטארק, היו מהבולטים בתלמידיו. סגנון היוגנד סטייל שבו עבד ליליאן המשיך והשפיע על התפתחות סגנון בצלאל גם לאחר ש ליליאן עזב את ירושלים ב1906.  ניתן להבחין בשילוב היוגנד סטייל והסימבוליזים בעיצוביו של זאב רבן שהגיע כתלמיד ב1912 ופעל כמעצב מרכזי של בצלאל בהמשך.למשל באיוריו  של רבן לספר  "שיר השירים" בשנות העשרים של המאה העשרים ועיצוב תמונות אריחי הקרמיקה שיוצרו בבית המלאכה של יעקב אייזנברג, לדוגמא בפינה הצפונית מערבית של רחובות אלנבי ורוטשילד, תל אביב, "הזורעים בדמעה" ב"רינה יקצורו" שבעיצובם גם יישום ציוני ל"הזורע",1850, של ז'. פ. מילא, צייר ריאליסטי צרפתי שפעל במחצית המאה התשע-עשרה.

בחזונו שאף שץ לחדש את היצירה החזותית היהודית בקונטקסט ציוני  תוך התייחסות לנושאים הקשורים להיסטוריה ולגיאוגרפיה של ארץ ישראל, אם בהתייחסות לנושאים מספר התנ"ך ומקורות  עתיקים ולשפה העברית , ואם באופן פיזי על ידי טיולים והקמת מוזיאון (בית נכאות) זואולוגי שהכיל פוחלצים של בעלי חיים ילידיים (לצד אוספים של אמנות יהודית), הקמת פינת חי בגן ביה"ס ואיסוף צמחים מקומיים, בעיקר, שבעת המינים. כל אלו שימשו את התלמידים בעת עיצוב פריטי האומנות . בחנוכיית נחושת מרוקעת ניתן לראות בגב החנוכייה תיאור של הכהן הגדול מדליק את מנורת בית המקדש , עמודי לפידים, ובין המילים "בצלאל ירושלים" עיטורי רימונים דקלים הדס וגפן ולמעלה הפסוק " הדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמנת ימי חנוכה".

"בצלאל" הלך וגדל, הייתה זו הצלחה בקנה מידה של תחילת המאה העשרים. שש שנים מיום היווסדו היו בו כ380 תלמידים ופועלים ולמעלה מ20 מורים. הצייר היהודי מפולין שמואל הירשנברג, הוזמן ללמד ב"בצלאל" כמו גם הצייר ארנולד לחובסקי. נפתחה מחלקה להדפסי אבן אותה יסד וניהל האמן אברהם גרשוביץ-גרשוני.מחלקות לציור, פיסול ורישום נפתחו, למרות התנגדות חריפה של הוועד הברלינאי ,זה רצה להתרכז בהוראת מלאכות  ועבודות בתחום האורנמנטיקה היהודית. ב1913 נשלח לייב אסתרמן לנהל את הפן המסחרי של המוסד והביא לצמצום מספר בתי המלאכה והפועלים בהם.

בין הנושאים של היצירות הציוריות של המורים והתלמידים דמויות מקומיות, בני עדות שונים, וציורי נוף.מחלקות ההדפס עיצבו פרסומות לעידוד התיירות-בעיקר בשנות העשרים של המאה העשרים בעת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ואף היו "מגויסות" לאידיאולוגיה הציונית, עובדה שבלטה בציורי הפלקטים והגלויות שתיארו מעשי התיישבות וחלוציות.

נושא השיווק של העבודות שנוצרו ב"בצלאל" קיבל טיפול מקצועי בזכות חזונו של בוריס שץ. כיוזם ומנהל המוסד יזם תערוכות של תלמידים ומורים כל שנה בתאריך קבוע: ל"ג בעומר. יזם הקמת ביתן תצוגה ומכירות בשער יפו שבכניסה לעיר העתיקה בירושלים, נייד תערוכות ברחבי אירופה ובשנת 1914 הוצגה תערוכה "בצלאליות" במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

ב1914, בראשית מלחמת העולם הראשונה, הפסיק הוועד הברלינאי את תמיכתו הכספית ב"בצלאל". "ועד החינוך הארץ ישראלי" החל לתקצב את המוסד ב1916. ב1915 קבלו מורים ותלמידים של "בצלאל" נתינות תורכית שבעקבותיה גויסו רבים מהם לצבא התורכי. המוסד עבר משברים רבים. ב1917 נאלץ לסגור את שעריו  עת השלטון העותומאני הפך את בניני בית הספר לבית חולים. עם היחלשותם של התורכים ובעלי בריתם נאסרו והוגלו מנהיגים מבני הישוב, ביניהם בוריס שץ שנאסר הוגלה לדמשק והושם במעצר בית בצפת ובטבריה בם כתב את ספרו החזוני "ירושלים הבנויה" המתאר את העיר ב2017. בהעדרו של שץ ניהלו את המוסד מאיר גור אריה, שמואל בן דויד ואהרון שאול שור וגם אולגה שץ, אשתו השנייה של שץ הייתה פעילה בארגון.

לאחר המלחמה, עם חזרתו של שץ לנהל את המוסד ב1919המשיך ליזום ולארגן תערוכות בארץ ובחו"ל. אולם הפסדי "בצלאל" גדלו ותל אביב החלה תופסת את מקומה כמרכז התרבותי המודרני של הישוב לעומת ירושלים שנתפסה כשמרנית.לקראת סוף העשור השני של המאה הגיעו ל"בצלאל" תלמידים רבים בעיקר מרוסיה. חלקם הגדול היוו את המסד לייסודה של "אגודת אמנים עבריים" ולמציגים הראשונים בתערוכות "מגדל דוד". היו אלה שעמדו בראש ה"מרד" כנגד סגנון ההוראה של "בצלאל" דאז. הייתה זאת מחאה כנגד סגנון שמרני שסרב להיפתח למגמות  חדשות של הבעה בצבע וצורה  באמנות האירופאית בראשית המאה העשרים.

בית הספר נסגר ב1927, נפתח שוב ב1928, בתמיכת ארגון "בני ציון" של ארה"ב ונסגר סופית ב1929. ביה"ס נפתח שוב ב1935 לאחר פטירתו של שץ ב1932 בדנבר, קולרדו בעת ניסיון לגייס כספים.

על אף הפער בין החזון למציאות בפיתוח המוסד והביקורות של חלק מהתלמידים ואנשי רוח מהישוב נגד הסגנון השמרני שהיה נהוג בין כתליו, יסודו של "בצלאל" בירושלים  הווה בסיס רעיוני ומעשי להתפתחותה של האמנות הישראלית.

מקורות לעיון:

צלמונה, יגאל, בוריס שץ כוהן אמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל,ירושלים,2006

שילה-הכהן, נורית (אוצרת), "בצלאל" של שץ,1906-1929 קט. תע., מוזיאון ישראל, ירושלים,1983.

שץ, בוריס. אחד מרבים: מזיכרונות פסל. ירושלים: שי"ש, תרס"ז.

שץ, בוריס. בצלאל,תולדותיו, מהותו, ועתידו. ירושלים: סנונית, תר"ע.

חנוכיה-בצלאל

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודוד גדנקן