, , , , ,

בן שלום, שולמית

Ben-Shalom, Shulamit

1934

בן שלום, שולמית, 1934, Ben-Shalom, Shulamit

נולדה וגדלה במושב חרות בגוש תל מונד. בין השנים 1951-1954 למדה בסמינר למורים ולגננות בגבעת השלושה, ובשנתיים האחרונות ללימודיה בסמינר, מ-1953 ועד 1957, החלה ללמוד במקביל במחזור הראשון של מכון אבני (לאחר שבית הספר של ההסתדרות הפך למכון אבני) שם הייתה תלמידתו של הפסל משה שטרנשוס. ב-1957 הציגו בוגרי המכון את עבודותיהם במוזיאון תל-אביב (אז בבית דיזנגוף). אספן אמריקאי רכש אחת מעבודותיה, וכך התאפשרה נסיעתה לפריז. לדבריה, האספן הופתע לגלות שהשם ש. בן שלום הוא שם של אישה, כי סבר שהפסל נוצר על-ידי גבר. בשנים 1957-1960 למדה בבית הספר לאמנויות יפות  בפריז, École des Beaux Arts, בתחילה בסטודיו לעבודת חֵמר של יאנסס (Yansses) ובהמשך בסטודיו לעבודות עץ ואבן של קולאמריני (Colamarini). בשנת 1960 חזרה ארצה, אך ב-1963 שבה לפריז, ובעזרת מלגת לימודים שקיבלה ב-1964 ממחלקת התרבות של הקונסוליה הצרפתית בתל-אביב המשיכה לעבוד בסטודיו לעבודות עץ ואבן של קולאמריני. בפריז הציגה במספר תערוכות קבוצתיות ובסלון "הפיסול הצעיר" במוזיאון רודן, ואף זכתה בארבע תעודות הצטיינות. בשנת 1966 חזרה מפריז ארצה.

השלב השני של יצירתה החל עם שובה ארצה. כיוון שלא היה ברשותה מקום מתאים לפיסול בעץ או באבן החלה ליצור בברונזה, בשיטת "השעווה האבודה" (עיצוב ישיר של לוחות שעווה ללא מודל קודם מחֵמר), ויצקה את הפסלים בעצמה. פסליה מאותה תקופה הם בעלי חומריות אקספרסיבית ונראים מקופלים, מעוותים ולעתים גם קרועים ובעלי קצוות חדים, כגון בפסל טורסו יושב. לדבריה, היא הושפעה מאוד ממלחמת ששת הימים וביטאה את כאבה בפסלים אלה. בשנת 1969 קיימה תערוכת יחיד ראשונה בגלריה "מבט" בתל-אביב, ובין המבקרים ששיבחו את עבודותיה היו גם רן שחורי ומרים טל. טל מציינת את ההשראה וגם את הטכניקה של הפסלת, שזו לה תערוכת היחיד הראשונה. מסיבות כלכליות ובשל אילוצים שונים שינתה במשך השנים את סגנון פסליה, בהתאם ליכולתה הכספית ועל-פי החומרים שאתם עבדה. בשנת 1979 למדה את טכניקת תחריט הנחושת אצל דן קריגר בסדנת בית האמנים בתל-אביב, ובהמשך יצרה כמה סדרות של הדפסים. בתחילת שנות השמונים החלה לעבוד בטרקוטה וביציקות אבן ובטון. בהמשך, בתחילת שנת 1982 החלה ליצור פסלים משילובי אבנים שחיפשה ומצאה בטבע, מחוברות בחוטי ברזל בקומפוזיציות שונות שחלקן יוצרות אסוציאציות מיניות (כגון פאלוס ואשכים). שולמית בן שלום אוהבת לחבר ולפרק: גם את עבודות הטרקוטה שלה היא יוצרת לפעמים מחלקים הניתנים לפירוק ולחיבור בצורות שונות. בתחילת שנת 1990 עברה מצורות מלאות ומסיביות לרישומים בחלל בעזרת חוטי נחושת וברזל, לעתים בשילוב רשתות שקופות ממתכת (רשת חלונות ורשת לולים). מתוך כך פנתה ב-1995 לעבוד עם חומרים מזדמנים.

היא הרבתה גם לרשום (למעשה החלה לרשום עוד בשהותה בפריז, אך במשך השנים התאהבה במדיום זה יותר ויותר), והקו שברישום השפיע גם על הפיסול: הוא מופיע כחריטות קוויות ביציקות האבן והבטון המסיביות וכמובן גם בפסלים הקוויים מחוטי הנחושת והברזל – רישומים בחלל. בן שלום השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. לימדה בתיכון מקצועי ויצ"ו-צרפת בתל-אביב (1966-1980), במכון אבני (עד 1985), מכון בת-ים לאמנות (1985-1990) וכן בסדנה לעצוב ולאדריכלות של פרנקל (1990-1994). כמה מתלמידיה היו לפסלים מוכרים ומצליחים.

מקורות:

מרקוס, רות (עורכת), נשים יוצרות באמנות הישראלית 1970-1920,  סדרת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, 2008

בן שלום, שולמית, טורסו יושב, 1967-1968, ברונזה, 22X22 ס"מ, אוסף האמנית, צילום אביטל וויברן

בן שלום, שולמית, טורסו יושב,  1967-1968, ברונזה, 22X22 ס"מ, אוסף האמנית, צילום אביטל וויברן

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס