, , ,

ארדון מרדכי (ברונשטיין)

Ardon Mordechai

1896-1992

ארדון מרדכי (ברונשטיין) (1896-1992 )(Ardon Mordechai)

צייר, נולד בעיירה טוכוב, פולין, למשפחה דתית. בעוד המחקר חלוק על השתייכותה לזרם החסידים או המתנגדים, היהדות והתנ"ך תפסו מקום מרכזי בהשקפת עולמו ובשפתו האמנותית של ארדון לצד נושא הזמן אליו התוודע בבית אביו השען.

ב1919 הגיע לברלין שם בלה במוזיאונים וגלה את האור מעורר המסתורין של רמברנדט ואת האור הדרמטי של אל גרקו. בין 1920-1925,למד בבאוהאוס בוויאמר שם ספג את התפיסה הפונקציונאלית של האמנות כבסיס אסטטי לצד תפיסת הציור כאמצעי הבעתי, אישי, ואוניברסאלי ממורים כגון ו. קנדיסקי, ל. פיינינגר, פ. קליי, וי. איטן. כתלמיד נדרש ארדון לתרגל עיצוב בחומרים שונים ואף התנסה בציור מופשט.

ב1926 למד טכניקות ציור אצל מקס דורנר באקדמיה לאמנות ,ביניהם הכנת הצבע על ידי הצייר, הרגל עבודה  שאומץ על ידי ארדון שצבע היה מרכיב יסודי בציורו . בין 1929-33 לימד בבית ספר שפתח איטן , שהשקפת החיים שבה דגל-מאזדאזנאן-MAZDAZNAN (שילוב סיקרסטיסטיקזם ונצרות במשטר צמחוני ויוגי) לא התאים לרוח הפונקציונליזם  הטכנולוגי של הבאוהאוס. בשנים אלו היה ארדון פעיל פוליטית  בהנחלת עיקרי הסוציאליזם באמצעים אמנותיים וגרפיים, על ידי הרצאות עם שקופיות, כרזות וקולאז'ים.

עם עליית היטלר לשלטון ב1933 עזב ארדון (עדיין ברונשטיין) את גרמניה בחברת הנס מולר (מייסד אתא) ובדרכם לפאריז ביקרו בירושלים. על אף תגובתו הראשונית הקשה של ארדון לעיר הענייה והמוזנחת של אותם הימים, נשבה בקסמי הנוף והזיכרון ההיסטורי היהודי והמקראי שנשא בקרבו מבית ילדותו  והחליט להישאר. בציורי ירושלים משנות השלושים כגון "עמק קדרון" ,1939,שמן,(אוסף הפניקס) ,ו"עמק המצליבה",1939 ,שמן(אוסף פרטי),   הפרטים המזהים של המקום מועטים או מוטמעים במארג הטקטוני  בעל הצבעוניות הכהה-'אירופאית' של ההרים המכסים את מרבית המשטח. בשנות הארבעים מתבהרת הפלטה של ארדון, גוונים חזקים של צהוב ואדום שולטים במחבר ב "נוף צהוב",1946,שמן(אוסף פרטי), ו ב"עין כרם",1944,שמן (מוזיאון ישראל), למשיכות המכחול הכחולות אדומות צהובות וירוקות נוכחות צבעונית חזקה.

ב1936 הוסיף את השם ארדון (אחד מבניו של כלב בן חצרון) לשם משפחתו המקורי ורק בשנות החמישים השמיט את השם 'ברונשטיין' סופית. בין 1935-1952 לימד ב ומ1940 ניהל את 'בצלאל החדש'. בניהול המוסד הביא לידי ביטוי את האסטטיקה הפונקציונאלית שהכיר בבאוהאוס לצד המגמה ההבעתית בציור והדפס. לאלו הוסיף את התרשמותו מה 'גרניקה',1937, של פיקאסו, יצירה פוליטית בעלת ממדים אוניברסאליים על האלימות והסבל האנושים, על התוקף והקרבן. ארדון פיתח את מגמות האומנות ואמנות ועודד את תלמידיו לרישום (למשל א. אריכא. ש. טמיר, י שטרן, ר. שלוס, נ. בזם)להתייחס לחוויות הישראליות והיהודיות בתקופתם. הכשיר מורים לציור על בסיס היכרות עם אוכלוסיות הארץ ,החי והצומח ותולדות האמנות הכללית בדגש על אמנים יהודיים כשאגאל וסוטין.

לאורך כל אותה תקופה המשיך לפתח את יצירתו האישית תוך התייחסות למאורעות התקופה בקונטקסט של גורל האדם וההיסטוריה היהודית. ב'שרה',1947,שמן (אוסף פרטי),משנה הצייר את המתכונת המסורתית. לצד יצחק-ספק נער, ספק שלד, המונח על מזבח ללא האיל המושיע, עומדת שרה חסרת פרטי  פנים, המבכה את בנה. שרה עוטה גלימה אדומה ירוקה התופסת את מרבית שטח התמונה ,ולצידה על הרצפה, מונח סולם,              סמל לנתק בין שמים וארץ ואולי גם לצליבה כהיבט של הקיום האנושי.

ב1948 ערך את ביקורו הראשון בארצות הברית, שם נערכה תערוכה מיצירותיו במוזיאון היהודי בניו יורק. ארדון התוודע לאסכולת ניו-יורק ובמיוחד לכוחם של סמלים ראשוניים המופיעים במיתולוגיות ומסורות עתיקות   להביע את המסתורין של הקיום האנושי על יצריו וחלומותיו . ב"שעת אידרא",1951,שמן (אוסף פרטי), וב"שערי האור",1953,שמן ( אוסף פרטי) שמשות שבורות וסולמות קבליים המביעים את כמיהתו של האדם להארה והבנה את הגורל האנושי. השמש ,סמל עוצמתי מבשר גורל משחר ההיסטוריה היקומית גם  מטביעה חותמה ב "אבנים וחול",1960,שמן (אוסף פרטי) , "סיני", 1967,שמן (אוסף פרטי).לעומתם "תמוז", 1962,שמן(אוסף פרטי),  ו"ונוס מבאר-שבע",1962,שמן (אוסף פרטי), טובלים באור כחול המגיח מהעבר, ויוצרים  זיקה היסטורית בין עבר והווה נטולת מודעות טרגית, שאיננה אופיינית ליצירתו המרכזית.

ארדון התייחס באופן ישיר, אם כי בסגנון סמלי, להיבט הטרגי של ההיסטוריה , למלחמה ולשואה כחלק מההיסטוריה האנושית והיהודית בטריפטיכונים, (בדרך כלל פורמט דתי נוצרי), "לנופלים",  1955-6, שמן(מוזיאון סטדליק, אמסטרדם),  ו"מיסה דורה" 1958-60,שמן(גלריית טייט, לונדון), בו הוסיף קטע תפילה וחנינה מ תהילים ס"ט, א-כ"א. בטריפטיכון' "שערי ירושלים",1967,שמן (מוזיאון ירושלים),הצבעוניות אינה מתגברת על צל החשכה השורה ברקע המערך המקשר בין 'הסימן' של התגלות אלוהית בראשיתית דרך 'סולמות' ל 'סלע' ירושלים בהווה(1967 )-הביטוי הוא  של כמיהה אישית והיסטורית להארה ולמנוחה יותר מאשר של ישועה.

בתמונות השעונים ,"ילד עם שעון  קוקייה" ,1951,שמן (אוסף פרטי), למשל, בודק ארדון את נושא הזמן והגורל באמצעות מוטיב יותר ארצי , אינטימי שהכיר בילדותו. אולם המסרים על הזמן כנתון ופגעי הגורל כעובדה היסטורית, מאפיינים גם יצירות אלו וגם את הדיוקנאות העצמיים שהותיר, למשל "מריונטה",1961,שמן(אוסף פרטי) ,המתייחס גם להתנסותו כשחקן בגרמניה בראשית דרכו כסטודנט צעיר.

מראשית דרכו כצייר תיעד את עצמו ואת היקרים לו, בני משפחה ידידים וידידות, ביניהן המשוררת היידית ריקודה פוטש, לה הקדיש תמונות רבות משנפגשו ב1934וגם לאחר מותה ב1965 .

בין 1952-1962 שמש  כיועץ לענייני אמנות במשרד החינוך והתרבות,ומ1965 חי בירושלים ובפאריס.ב1968 השתתף ב ביאנלה בוונציה.

על אף הכשרתו בבאוהאוס, ממעוזי המודרניזם, וזכייתו בהכרתם  של מוזיאונים חשובים בניו יורק, אמסטרדם ופאריס, ועל אף שהכשיר אמנים שהתערו בשיח האמנות  הישראלית ,לא נתפס בהיסטוריוגרפיה  כמי שלקח חלק בשיח ההגמוני המודרניסטי של אמני  אופקים חדשים ו עשר פלוס, או בשיח הלוקלי של האמנים החברתיים. אמני קבוצות אלו נתפסו כמי ש פתחו איקונוגרפיה חילונית צברית יחסית לזו היהודית של ארדון. אולם, משנות השמונים וחזרת מוטיבים דתיים לאמנות הכללית והישראלית במסגרת פתיחות פוסט מודרנית, נתפס ארדון כאחד האומנים המקורים והמוכשרים שפעלו בארץ.ב2003 נערכו תערוכות מקיפות במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון תל אביב, תל אביב, במקביל.

ביבליוגרפיה ותערוכות

מקורות לעיון:

שפס, מארק (אוצר),ארדון-רטרוספקטיבה, קט. תע., מוזיאון תל אביב, תל אביב,1985.

שוורץ, ארטורו, מרדכי ארדון: צבעי הזמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון תל אביב, תל אביב,2003 .

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודוד גדנקן