, , ,

אורי, אביבה

Uri, Aviva

1927-1986

נולדה בצפת ודאגה להדגיש את היותה ילידת הארץ תוך "מחיקת" הביוגרפיה של הוריה, ילידי אוקראינה שעלו ארצה ב-1921. העבר הגלותי של משפחתה לא התאים לאווירה הצברית של שנות החמישים, אם כי היא עצמה חוותה באופן עקיף, דרך משפחתה שנותרה באירופה, את מלחמת העולם השנייה ואת השואה. לאחר מות אמה, שנפטרה שלושה שבועות לאחר לידתה, אורי עברה לידי דודתה. לאחר נישואיו השניים של אביה היא חזרה לידיו והם גרו בגבעתיים ואחר כך ברמת גן, בעוד שדודתה עברה לגור בתל-אביב. יחסיה של אורי עם אביה ואמה החורגת היו קשים ומתוחים והוא היה נוזף בה וקורע את ציוריה. בסופו של דבר עברה לגור עם דודתה בתל-אביב והחלה ללמוד בסמינר לוינסקי. בגיל 18 החלה גם ללמוד ריקוד אצל גרטרוט קראוס והריקוד השפיע עליה מאד: הטמפרמנט, האקספרסיביות והתנועה שבריקוד עברו גם אל ציוריה.  ב-1941 הכירה את משה לוין ונשאה לו ולשניים נולדה בת ב-1946. ב-1943 אורי החלה ללמוד ציור אצל משה קסטל וב-1944 החלה ללמוד אצל דוד הנדלר, שלו אף נישאה ב-1963, לאחר שזנחה את בעלה ובתה, ואף הסתירה מפני הציבור את היותה אם. יחסיה עם הנדלר היו אוהבים אך גם סוערים.

בתחילה הושפעה מהרישום של הנדלר, אך בהמשך הושפעה יותר מרישום סיני ויפני. היא ציירה בעיקר רישומים ושרבוטים מופשטים המבוססים על התרשמות, בתחילה מהנוף החיצוני ובהמשך מנופים פנימיים שראתה בעיני רוחה. ב-1957 זכתה ב"פרס דיזנגוף". אויגן קולב, שכיהן בועדת הפרס הכיר בהזדמנות זאת את יצירה והעריך אותה. בעידודו ובהמלצתו ב-1957 נערכה לה תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב (שאצרו קולב ויונה פישר), והיא זכתה להערכה רבה. בניגוד לשכבות הצבע שאפיינו את אופקים חדשים , יצרה רישומים "רזים" בעיקר בצבע שחור, על גבי נייר. הקווים של אורי היו אקספרסיביים וביטאו מצוקה וחרדות אישיות. היא אפילו פיתחה טכניקות שונות כדי להכניס את עצמה למעין טרַנס, בדומה ל"אוטומאטיזם" של הסוריאליזם, במטרה לשבור את מחסומי המודע ולהגיע לעולם אפל, קמאי ומיתי. בשנות השישים השתתפה אורי בתערוכות של קבוצת עשר פלוס (10+), ואז חזרה להשתמש באלמנטים פיגורטיביים בהשפעת הפופ האמריקאי, כדי לבטא מחאה חברתית ואנטי מלחמתית. בשנות השבעים היא עסקה בדימויים של מוות, הרס וחורבן, תוך שימוש בסימנים של פירוק ופיצוץ: בסדרת רקוויאם לציפור (1973-1976) הפכה הציפור, שהייתה בשנות החמישים סמל של דינמיות ושל עוצמה, לציפור קטנה ומתה, המסמלת חידלון. מוטיב נוסף שהרבה להופיע ברישומיה היה המלבן, בעזרתו חילקה את הדף לאזורי התרחשות. המלבנים , כמו ברקוויאם לציפור, הגדירו שמים מול ארץ, חושך מול אור, חומר מול רוח, רֶשע מול תום. אורי המשיכה להתחדש ולהשפיע עד מותה באמצע שנות השמונים.

הניגודים החזקים בין שחור ולבן אפיינו אפילו את צורתה החיצונית – לבושה תמיד בשחור, עם שיער שחור כפחם ועיניים מאופרות בכבדות וממוסגרות בצבע שחור, על רקע פניה הלבנים הנראים כמעט כמסכה. בתחילת שנות השמונים התגבר האבל בציוריה בעקבות מלחמת לבנון ומאוחר יותר בעקבות מותו של דוד הנדלר ב-1984, שממנו לא התאוששה. כל חייה העמידה אורי את אמנותה במקום הראשון ועזבה את משפחתה למען הנדלר, שעודד אותה להתמקד ביצירתה. על אף שיצרה, כביכול, מחוץ לזרם המרכזי של האמנות בארץ, ולא הייתה חברה בהתארגנויות של אמנים, הפכה אורי לאחת הציירות החשובות ביותר בתולדות האמנות הישראלית, פיתחה סגנון ייחודי והשפיעה השפעה מכרעת על אמנים רבים. אך למרות הצלחתה ולמרות העובדה שהשתתפה בתערוכות רבות וזכתה בפרסים, כל חייה היא והנדלר חיו חיי מחסור בתנאים קשים. לאחר מותה הוציאה בתה רחל ימפולר ספר לזכרה המתעד את אישיותה ואת מכתביה.

ב-1952 היא זכתה ב"פרס דיזנגוף"; ב-1976 זכתה ב"פרס סנדברג לאמנות ישראלית" מטעם מוזיאון ישראל; ב-1977 נערכה לה תערוכת יחיד מקיפה במוזיאון תל-אביב באצירת שרה ברייטברג-סמל, ב-1986 זכתה ב"פרס היצירה" של קרן תרבות אמריקה-ישראל; ב-1987 ב"פרס ההסתדרות". בשנת 2002 ערכה גליה בר-אור רטרוספקטיבה לזכרה במשכן האומנויות בעין חרוד.

מקורות:

בר-אור, גליה וז'אן פרנסואה שווריה (אוצרים), אביבה אורי, קט. תע., משכן לאמנות, עין-חרוד, 2002.

גל, נסים, דיוקן האמנית כעיצוב פנים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2010.

ימפולר, רחל, קומי אורי כי בא אורך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב,  2003.

טייכר, אילנה (אוצרת), אמניות באמנות ישראל (קט. תע.),: מוזיאון חיפה והאגף לתרבות עיריית חיפה, חיפה, 1998.

אורי, אביבה, רקוויאם לציפור, 1976, גיר פחם שמנוני על נייר, 82×60 ס"מ, מוזיאון תל-אביב.

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ורות מרקוס