, ,

פן, אבל

PANN, ABEL

אבל פן – צייר-  ABEL PANN (מעודכן)

נולד בשמו המקורי- אבא פפרמן, בעיירה קרסלאבקה ,בפלך ויטבסק שבבלארוס. אביו היה ראש ישיבה ששלח את בנו ללמוד ולהתחנך ב"חדר". מעניין  שעוד לפני חגיגת בר המצווה שלו, עודד האב את רצון בנו להיות צייר.

יהודה פן , המורה לאמנות של שאגאל וזאדקין, החל ללמד את הנער יסודות הרישום. בהיותו בגיל 12 נדד לבדו לעיר ווילנה, שם החל לעבוד כשוליה בבית דפוס לליטוגרפיות.

בחיפושיו אחר פרנסה, נדד ברוסיה ובפולין ועבד כשוליה אצל ציירי שלטים. בגיל 15 מצא פטרון, בעל מפעל גפרורים, שהסכים לממן את לימודי האמנות של פן, בבית הספר לאמנויות יפות שבאודסה.

כשייסד יעקב פרמן את מפלגת הסטודנטים והפועלים היהודיים, הצטרף פן אליהם ונשלח לקישינב במטרה לסקר את הפרעות. פן העלה חוויותיו על ההרס והחורבן בסדרה של רישומים ובעקבותיהם ציור שמן גדול ממדים תחת הכותרת "למחרת הפרעות" ( חצר בית עם הריסות ומשפחה יתומה ) יצירה זו הוגשה כעבודת הגמר של פן לאקדמיה. הביקור בקישינב והיצירות שבאו בעקבות סיור זה, היו למעשה תחילה של סדרות עבודותיו לתיעוד הגורל היהודי, כדוגמת ציוריו בנושא : "נאד הדמעות".

בסיום לימודיו, קיבל תמיכה לנסיעה ולמעבר לפריז (1903). פן התקבל ללימודים באקדמיה ז'וליאן הפריזאית. עיקר השתלמותו הייתה בתחום רישום וציור השל מודל ורישום בטבע. אבל פן המשיך לצייר נושאים הקשורים לחיים היהודיים אותם זכר מנערותו. ציוריו הדגישו את העליבות והעוני כסמל לגורל עמו. הדגש היה על רישום קבצנים ופליטים. כמי שהיה אמון על על הרישום הסרקסטי ובהיותו בעל חוש הומור הצליח למצוא מקום עבודה  כמאייר קריקטורות ( גם פוליטיות) בעיתון " LE RIRE" (הצחוק). ברישומיו ההומוריסטיים ניכרה גישה ביקורתית-חברתית , כנגד הבורגנים ובעלי הבתים.

בנוסף לעבודתו כמאייר בעיתון, הרבה לצייר את ההווי הפריזאי ,ציורים בטכניקות מגוונות כגון: ציורי שמן, גואש, צבעי פסטל וכד'. יצר תחריטים בעיקר בנושא : "אדם וחוה" ,אלה בעיקר בסגנון קריקטוריסטי ולאו דווקא בפרשנות המקראית המקובלת. בתקופה הזו שינה את שמו לאבל פן ,עשה זאת בהמלצה להתרחק משיוך "גרמני" המשתמע משמו המקורי.

כאמן, השתתף בתערוכת "סלון העצמאיים". ציור שמן שלו  "איכרה רוסיה" נרכש ע"י ממשלת צרפת, עובדה שהביאה לחיזוק ההכרה בו כצייר כמו גם קצת רווחה כלכלית.

פרופסור בוריס שץ ,מייסד "בצלאל" ביקר את אבל פן בפריז (1912) והציע לו להצטרף לצוות המורים של המוסד המתהווה בירושלים. פן הגיע לביקור בירושלים ב1913 ובביקורו ב"בצלאל" הציע לו שץ לעמוד בראש אגף לציור שאמור היה להיפרד מהוראת המלאכות האומנותיות. הצייר נענה לאתגר ולמעשה בהיעדרותו של פרופסור שץ, ניהל אבל פן את המוסד בפועל. התלמידים קיבלו את המורה החדש בזרועות פתוחות  בעיקר עקב גישתו החדשנית והלא אקדמיסטית שהנחיל לתלמידיו.

כאמן בעיר חדשה, הרבה לצייר את הווי ירושלים העתיקה, הדגש היה על ימי חג ובגדי חג. צבעוניות ציוריו וחוש ההומור הידוע שלו ניכרו ביצירותיו דאז. היה זה בוריס שץ שבסיוריו עם אבל פן בירושלים, דרבן אותו להתחיל ולצייר נושאים תנכיים.

באוגוסט 1914 נסע פן לפריז במטרה להתארגן להשתקעות בירושלים. הוא "נתקע" שם עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה . חזרתו נמנעה ע"י השלטונות העותומאנים  בהיותו נתין צרפת ,שהייתה אז "ארץ אויב". יהדות מזרח אירופה עברה סבל נוראי, פן תיעד את סבלם, תוך הזדהות עם אחיו היהודים. בסדרה של עשרות רישומים שהציע לעורך העיתון בו עבד בעבר. בהתערבות השגריר הרוסי בצרפת, נמנעה הוצאת אלבום של עבודות אלה. פן נסע  בשנת 1917 לארה"ב ושם זכו עבודותיו לאהדה והצלחה. תעשיינים יהודים רבים נרתמו לרכישת יצירותיו ולארגון תערוכות של עבודותיו. קבוצה מיצירות אלה  נתרמה לבית הנכות של "בצלאל" בירושלים.

במאי 1920 חזר להורות ב"בצלאל"  וכעבור שנה נסע לוינה –אוסטריה, לרכישת ציוד לפיתוח המחלקה להדפסי האבן. חלומו היה להפיק סדרה גדולה של ציורי תנ"ך ולהפיצה ברבים.

האמן ראה בסיפורי התנ"ך תנא דמסייע לרעיונות הציוניים ובעיקר להתחדשות העם היהודי בארצו.  תחילת ציוריו התנכיים בוצעו עוד בעת שהותו בניו יורק וגם הוצגו בתערוכות בארה"ב. בשנות ה-20 הוציא פן שלושה אלבומים של ציוריו בנושא "סיפורי התנ"ך" אלה היו בטכניקת ליטוגרפיות האבן.  בהמשך הקריירה שלו הוסיף פן וריאציות צבעוניות, בעיקר בצבעי פסטל לאותם אלבומים קודמים.

הסביבה בה יצר, בה תושבים ערביים ובדווים, השפיעה רבות על אופי הדמויות התנכיות שצייר. בולטות בכך הדמויות הנשיות של רבקה , דינה בת לאה , ערפה , אשת פוטיפר, רחל ועוד. האלמנט האוריינטלי הבולט הינו כיסוי הראש של המצויירות ובעיקר תכשיטיהן . לצד הדמויות המזרחיות , צייר פן עבודות בעלות ממד דרמטי. הדוגמא הבולטת בסדרה זו היא היצירה " ואתה ארור אתה- קללת קין" או הציור  "והר סיני עשן כולו".

בינואר 1924 הוצגה תערוכה של יצירותיו התנכיות של פן, בקומה השנייה של בנין הדואר המרכזי בתל אביב. חלק ממבקרי האמנות ניצלו תצוגה זו ל "ניגוח" המגמה השמרנית של "בצלאל " הירושלמי. אולם פן המשיך בסדרת יצירותיו התנכיות והן הפכו לפופולריות בעיקר בתפוצות היהודיות בחו"ל. תערוכות רבות שלו הוצגו באירופה ובארה"ב, מה שלא זכה לה כאמן בארצו.

לזוועות השואה  הגיב ביצירת סדרה של רישומים, כמה מציורים אלה נמצאים כיום באוסף האמנותי של מוסד "יד ושם".

סוף שנות ה40 ותחילת שנות ה50 לא נטו חסד לאמנותו של אבל פן. הדומיננטיות של קבוצת "אופקים חדשים" ויצירותיהם בסגנון האבסטרקט הלירי, דחקו את ציוריו מהקאנון.

הטרגדיה האישית בנפילת בנו אלדד, לוחם הפלמ"ח, בהגנה על כפר עציון, השפיעה על הופעתו מחדש של נושא 'עקדת יצחק'.  פן חזר לנושא שיצר בשנות ה20 והוא סיפור עקידת יצחק. בשנות ה50 יצר עבודה בצבעי פסטל, קומפוזיציה עדינה בדגש על החמלה ואהבת אב לבנו. אין ספק כי בציור זה  הנציח האמן את זכר בנו.

ההכרה המחודשת בחשיבותו של פן  לתולדות האמנות הישראלית, בלטה בתערוכה "שחורה אני ונאווה, התנ"ך ביצירותיו של אבל פן" שהוצגה באוקטובר 2003 במוזיאון ישראל ונאצרה ע"י יגאל צלמונה. התערוכה לוותה בקטלוג "אבל פן- ציורי התנ"ך ועוד"  . האמן נפטר בירושלים ב1963.

מקורות לעיון

א."בצלאל 100"  ספר ראשון 1906-1929 בעריכת דוד טרטקובר וגדעון עפרת

ב. "אבל פן –ציורי התנ"ך ועוד" קטלוג לרגל תערוכה במוזיאון ישראל ( אוקטובר 2003)

הקטלוג בעריכת אוצר התערוכה יגאל צלמונה

 

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ודוד גדנקן